מאגר סיפורי מורשת

המשפחה שלי

אמי, עדה נולדה בפולין בעיר חודרוב בשנת 1907. אבי, יוסף נולד באוקראינה בעיר אודסה בשנת 1905. שניהם עלו לארץ כציונים. אמי עבדה במשק פועלות שניהלה רחל בן צבי , מי שהייתה לימים אשתו של הנשיא שלנו ,יצחק בן צבי. אבי עבד בעבודות שונות כחלוץ: סלילת כבישים,עבודות חקלאיות וריכוז של עבודות משק בקיבוץ ניר דוד. אחר כך היה לחבר המשק ושימש כמזכיר המשק.

לימים הכיר את אמי הגיעה גם היא אל המשק: ניר-דוד ועבדה כחברת משק בעבודות שונות: בבית ילדים, במחסן בגדים, בעבודות בשדה וכרכזת עובדים. הם נישאו והחליטו לעזוב את הקיבוץ כי צורת החיים השיתופית לא נראתה להם. הם חיפשו היכן לבנות את ביתם וכיוון שלאמי היו חברות מהעיר חודרוב ברחובות הם הגיעו לגדרה (שהייתה קרובה לרחובות), מושבה חקלאית ועבדו בעבודות חקלאיות שונות אצל איכרי גדרה.

לימים אבי התחיל לעבוד כפקיד בקופת חולים ובסניפים שונים באזור גדרה: באר טוביה, גן יבנה וקיבוצים באזור. משנת 1945 ניהל את סניף קופת חולים בגדרה שהלך והתרחב עם העלייה הגדולה שהגיעה לגדרה לאחר מלחמת העולם השנייה ועם עליית יהודי תימן (שהיו לחלק גדול מאוכלוסיית גדרה)

אמי עדה הייתה מרכזת פועלות בלשכת העבודה עד יציאתה לגמלאות. העבודה של אמי הייתה קשה. היא נאלצה למצוא מקומות עבודה לנשים מטופלות במשפחות. רובן לא ידעו קרוא וכתוב ויכלו לעבוד רק בעבודות כפיים: ניקיון בבתים, כביסות (לרוב המשפחות לא היו מכונות כביסה) היא הייתה צריכה להגן על העובדות מניצול יתר ולדאוג שהמעסיקים ישלמו עבור העסקתן של העובדות תשלום הוגן ומיידי (כדי שתוכלנה לקנות אוכל למשפחותיהן).

המשפחה של סבא בנימין ז"ל

סבא בנימין הוא דור שמיני בארץ .המשפחה שלו מצד אביו חייה דורי דורות בצפת. הם היו שומרי מסורת: הולכים בקביעות לבית הכנסת, מתפללים, מניחים תפילין, שומרים על כשרות כיאה לאנשים דתיים (אך קיבלו אנשים שאינם דתיים במאור פנים) סבא של סבי בנימין היה ממקימי המושבה יבניאל שבגליל התחתון. הוא חשב שכדי לבנות ארץ חדשה צריך ליישב אותה ורק חקלאות תבטא את החזרה לארץ ישראל.

ילדותי בגדרה

נולדתי בבית חולים ליולדות בגדרה. ברחוב בן גפן בגדרה בראש הגבעה הקימו בית חולים ליולדות ששירת את אזור גדרה. הוריי, שלא היו בעלי אמצעים ,קנו בית קטנטן  שהיה שייך לעולה חדש שהגיע מתימן ועבד אצל איכרים בגדרה ואחר כך עזב את גדרה לחפש עבודה בגדרה. את הבית הקטנטן היה צריך להרחיב אבל כיוון שהפרוטה לא הייתה מצויה הרחיבו אותו בשלבים במשך כעשר שנים. לא היו שירותים בבית. הייתה אסלה בתוך מבנה עץ קטן ומקלחת במחסן עץ בחצר. אבי בנה שובך יונים  והקימו גינה קטנה לתצרוכת ירקות (מלפפונים, עגבניות, בצל, צנוניות, גזר, פטרוזיליה ואפונה). לא היה דוד שמש לחימום מים והיה מיכל קטן ובתוכו נפט. משפך קטן יצא מן המכל וטפטף נפט ללהבה מתחת לדוד קטן שבתוכו היה צינור מים וכך חיממו מים.

היינו מתרחצים בקיץ במחסן בו הייתה מקלחת. המים בצינור היו מתחממים על ידי השמש והיה צורך לאזנם על ידי זרימה ממושכת. בקיץ היינו מתרחצים במים קרים. האוכל היה פשוט חד גווני בריא כי היו בו גם ירקות מהגינה שמכילים ויטמינים וגם חלבונים מאכילת עופות שגדלו בשובך בחצר.

ביום שישי אמי הייתה מגוונת והייתה מבשלת עופות שהייתה קונה באטליז (חנות שמוכרים בה בשר ועופות). אהבתי מאוד את מרק העופות עם אטריות שאמי הייתה מכינה במו ידיה כשנחה הרוח על אמי ולא הייתה עייפה או נרגזת מהעבודה הקשה, הייתה מכינה אוכל שהיה אהוב עליי: אטריות תוצרת בית, צוואר עוף ממולא, חלה, פשטידות, עוגיות שמרים וריבות מפרות שגדלו על עצי פרי בחצר: שזיפים ומשמשים. (בתקופת מלחמת השחרור היה צורך להרחיב את מקורות המזון במסגרת הביתית ועל כך בהמשך).

בית הספר שלי – בי"ס "פינס"  

בית ספר פינס במקומו הראשון היה ליד בית הכנסת הגדול של גדרה (מאחורי מגדל המים) בבניין המדובר היו 3 חדרים גדולים ובחדרים אלה למדו 6 כיתות. א-ב, ג-ד, ה-ו. כיתות ז-ח למדו במבנה של בית הכנסת (שעדיין קיים היום). חדר המורים היה בתחתית מגדל המים. מאחורי המבנה של כיתות א עד ו הייתה גינת ירק שגידלו בה ירקות: עגבניות, צנוניות, מלפפונים, גזר, פטרוזיליה, שמיר ועוד….

איך לומדות 2 כיתות ביחד? כשהילדים יודעים לקרוא ולכתוב כיתה אחת מקבלת עבודה עצמית וכיתה שנייה לומדת (גם כיתה א שעדיין לא ידעה קרוא וכתוב עשתה עבודה עצמית במלאכת יד, ציור או הדבקה). ילדים לא היו רשאים לצאת החוצה באמצע השיעור אלא לשירותים בלבד. (שיחות על נושאים שונים היו משותפים לשתי הכיתות) היה משטר משמעתי קשה ולמורה היה מותר לסטור לתלמיד וגם לתת לו מכה בסרגל אם התלמיד היה מפריע. היה שקט ודממה בכיתה בזמן השיעור. היינו מסתדרים בחוץ עם הצלצול בטור ונכנסים בצורה מסודרת לכיתה. הייתה הקפדה רבה על שקט, סדר ומשמעת. למורה לא היינו פונים בשם אלא :מורי, מורתי, המנהל. אל המורה פונים בגוף שלישי "הוא אמר", "הוא ביקש" וכול…..היו שיעורי חקלאות (אז קראו לשיעורים: עבודה בגינה) שעתיים בשבוע. התוצרת החקלאית הייתה נמסרת לתלמידים ביום שישי (אם הייתה).

תמונה כיתתית של סבתא בבית ספר פינס.

חגי ישראל

בחג שבועות היה אירוע של כל המושבה ובית ספר פינס היה מביא ביכורים מהגינה, היו מוכרים ירקות מגינת בית הספר והכסף נתרם לקרן הקיימת לישראל. אירועי חג הביכורים זכורים לי יפה כאילו התרחשו היום. כל הילדים: בנים ובנות באו עם זרים על הראש.(חגי ישראל נחוגו ברוב עם: ילדים, הורים, מורים, סבים וסבתות)

לבית ספר היה מקום מרכזי באירועי חג ומועד: טקסים, הצגות, מצגות, מקהלה, שירת סולו, דקלומים. היו מורים מוכשרים שחיברו הצגות וביימו אותן בעצמם. זכור לי מורה בשם: יחיאל יהל שהיה מחבר הצגות יפהפיות והיה גם מביים אותן בכישרון רב. אשתו :עלמה, הייתה מסייעת בידו. הוא היה מביים את ההצגות אחר הצהריים ולא על חשבון הלימודים. כל תושבי המושבה היו מוזמנים לאירועי בית הספר שהתרחשו באולם המרכזי (היום המוזיאון של גדרה). לכל תושבי גדרה היו ילדים שלמדו בבית הספר ולכל משפחה היו ילדים או נכדים שהשתתפו במופעי בית הספר. אחת ממורות בית הספר ידעה לנגן על פסנתר ועל הרמוניקה והייתה מנצחת על המקהלה.

כבר בכיתה א' הבחינה המורה שאני יכולה לשיר בלי לזייף את המנגינה ובכל טקס היה לי תפקיד: לשיר סולו שיר משירי המקהלה המורה למוזיקה יעצה להורי ללמד אותי לנגן על כלי נגינה. הייתה בגדרה מורה לפסנתר ילידת ברלין (גרמניה) ושמה: הדה פלטאו. הדה הייתה פסנתרנית בגרמניה ובעלת השכלה מוזיקלית רחבה. למדתי אצלה שנים רבות .אהבתי אותה והערצתי אותה. הייתי מנגנת כל יום (בין שעה לשעתיים) והגעתי להישגים יפים. הייתה תקופה שהתלבטתי אם להמשיך במגמת מוזיקה בקונסרבטוריון בתל אביב. הנגינה תפסה חלק חשוב  בחיי.

הכרזת המדינה ומלחמת השחרור

הכרזת המדינה הייתה אירוע מכונן (למבוגרים אבל גם לילדים) אני זוכרת יפה את 29 בנובמבר כשאנחנו והשכנים מצטופפים מסביב לרדיו הקטן ומונים מי הם אלה שיצביעו על הקמת מדינה יהודית והאם יהיה רוב בהצבעה למעננו. כל הצבעה לטובתנו הייתה מלווה במחיאות כפיים. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו כאשר היה רוב להקמת מדינה יהודית כבר באותו ערב אבי אמר: "השמחה גדולה אבל הרבה ישלמו בחייהם". ואכן, כבר למחרת התחילה המלחמה במלוא עוזה: כמעט לא עבר יום ללא הרוגים, בחורים צעירים שאפילו לא חגגו 18 שנים. זכור לי שלשכנתנו אורה היה חבר בפלמ"ח ובמלחמת השחרור לחם על הגנת קיבוץ יד מרדכי ונהרג בקרב. תקופה ארוכה אורה שכנתנו התקשתה להתמודד עם מות אהוב לבה. חיינו בין תקווה לייאוש, האם נצליח להתגבר על כוחות האויב? ומה המחיר שנשלם על חרותנו?

גדרה לא סבלה במלחמת השחרור מהתקפות אויב אבל במרחק של 15 ק"מ מאיתנו, מושב ביצרון והמושבה גן יבנה היו בעין הסערה ומשפחות מגדרה קלטו משפחות וגם אנחנו קלטנו משפחה: אימא ושני ילדים עד תום הקרבות באזור. מלחמה זו גבתה מחיר כבד: צעירים רבים שילמו בחייהם, כדי שתהיה לנו מדינה עצמאית.

הזוית האישית

תכנית "הקשר הרב דורי" חיזקה את הקשר ביני לבין סבתא והעמקתי את ההיכרות עם עברה של סבתא.