מאגר סיפורי מורשת

 העלייה שלי לארץ, מציפה זכרונות קשים. עלית בגיל 10 . היום אני נזכרת שהייתי ילדה קטנה, רק בת 10.

החיים במעברה היו קשים.

 

 הגענו אל מחנה מעבר, ושמו – שער-העלייה (ליד חיפה). במחנה זה בדקו אותנו, נתנו לנו חיסונים, בדקו את הניירות שהבאנו, את החפצים, ממחנה העולים הזה העבירו אותנו למעברה. 

אני משתתפת  בתכנית הקשר הרב דורי, ובאינטרנט מצאנו מידע על החיים במעברה, ממש כפי שעברנו אז

המעברות.

"מחנות עולים הוקמו תחילה בעתלית, פרדס-חנה, רעננה, בית-ליד, בנימינה, חדרה וראש-העין, ובשלב השני – בבאר-יעקב, קרית-אליהו (חיפה), קרית-מוצקין, רחובות וירושלים. …. התנאים הפיסיים במחנות היו קשים ביותר – צפיפות, מחסור במיתקנים סניטאריים, אולמי שינה לעשרות אנשים ומזון דל, שהוכן במטבחים מרכזיים. המחנה היה תחום טריטוריאלי בפני עצמו. העולים, יושביו, נותקו מהארץ ומאוכלוסיה. נאסר עליהם לחפש עבודה מחוץ למחנה, כל עוד שכנו בו. עקב זאת ישבו חודשים באפס מעשה, מדוכאים ומתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים, שעמם באו במגע יום-יומי. ….

את המצב הקשה במחנות העולים תיאר בצבעים קודרים ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל: . . . כשחמישים איש ואשה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספרה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט."

אני זוכרת יום אחד מחיי המעברה. זה זכרון קשה שחרוט ולא נשכח. היה מחסור קשה במים במעברה, לקחתי  שני דלים והלכתי לכיוון הצינור היחידי שנמצא במרכז רחבת האוהלים, ליד שיחי הצבר.

 

 

 התור למים היה ארוך היה ארוך, וכשסוף סוף הגיע תורי למלא מים, שני בריונים  שהיו בתור אחרי דחפו אותי באכזריות והושלכתי ישר לתוך שיחי הצבר. נפלתי על הגב, כל הקוצים  נתקעו בגבי!! צרחתי מכאבים! 

אנשים טובים, עזרו לי וניקו אותי, והוציאו לי את הקוצים הרבים מגבי. 

זו חוויה קשה, שמתארת את המצב הקשה באותם ימים, שתודה לאל שכבר בזכרון. מאז עברו שנים רבות.