מאגר סיפורי מורשת

הימים היו ימי סוף הקיץ, אני הייתי בכתה א' ונאלצתי לעזוב את לימודי כמו יתר אחיי, ההגירה ממקום מגורינו לעיר הבירה טהרן, בדרך לישראל, הייתה מאומצת ובתנאים מאוד קשים. כשהגענו לעיר הבירה, הורי הצליחו למצוא דירת חדר רעוע עם גג שהיה מטפטף. במזל יצאנו משם חיים כי בזמן שירדו גשמים עזים, הגג התמוטט כשדקות ספורות לפני כן ההורים הוציאו אותנו מהחדר. המזל היה לצדנו.משם העבירו חלק  מאתנו הילדים לקרובי משפחה  וחלק לבית כנסת עזרא-יעקוב, שם שהינו מספר שבועות עד אשר העבירו אותנו למחנה העולים בשם בהשתייה של העירקים. למרות כל ההבטחות של הסוכנות היהודית שלא נשאר בטהרן יותר ממספר ימים, השהייה שלנו התארכה בטהראן למעלה משנה. בתקופה ששהינו בטהרן, חוסר המעש וללא לימודים, אילצו אותי לחפש לעצמי תעסוקה.בתחילה עבדתי אצל בעל חנות למכירת קרח ולאט לאט עברתי לעבוד בשליחויות והרווחתי סכום של שני גרושים ביום. באחד הימים הלכתי לעבוד עם צלם, קיבלתי הצעה של חמישה גרוש ליום וגם קיבלתי שתי ארוחות ביום אולם בסיום יום עבודה הראשון חטפתי מכות וצעקות מאמי ז"ל מפני שלא סיפרתי להם על עבודתי החדשה בזאת הסתימה עבודתי "כצלם ", נאלצתי לעבוד במקום מסודר בתחילה כתלמיד ואחר כך כעובד כיתר הנערים כרוקע על תבניות נחושת.

 

מאוד נהניתי מהעבודה ואף בעל הבית היה מרוצה מעבודתי עד שנאלצנו להתכונן לעבור למחנה כדי להיות מוכנים לעלות לארץ. בעל הבית עשה מאמצים גדולים כדי להשאיר אותי אבל ברור שההורים שלי לא הסכימו. במספר הגרושים שהיו בכיסי קניתי ליטר נפט כדי למכור בתוך המחנה, כך הרווחתי עוד מספר גרושים בכל יום, דבר שהעסיק אותי במשך התקופה ששהינו במחנה ואפשר לי לצאת מידי פעם מחוץ למחנה ולקנות מעט ממתקים לי ולמשפחה, מבלי לבקש רשות מהורי שממילא לא יכלו לתת לי. כמובן שקניתי מידי פעם משהו קטן לעצמי…החיים בטהראן השתנו לחלוטין, המצב אילץ אותנו לחפש כל מיני דרכים כדי להחזיק מעמד עד אשר המזל ישחק וסוף סוף נעלה לישראל אותה תמיד תיארתי כמעין ספינה שעשויה מזהב. לאחר כל המאמצים הרבים זכינו לעלות לישראל. לאחר טיסה מפרכת וקשה הגענו לשער העלייה ומשם העמיסו אותנו על משאית ולאחר טלטולים הגענו למקום בשם חלסה שנקראת היום קריית שמונה, מקום כמעט שומם שרק מספר פחונים ובדונים קשטו את הנוף.

מאוד התאכזבתי למראה עיני, במקום ספינת הזהב שתיארתי לעצמי מאז ילדותי נתגלה לנגד עיני מקום כמעט שומם ומאכזב בניגוד לכל צפיותיי. נתנו לנו פחון קטן בגודל שלוש על ארבע מטר ללא מיטות ומזרונים. בשלב מאוחר יותר של היום לקחו את כל הילדים כדי לסייע במילוי מזרונים בקש ומהעשב היבש שנקצר ע"י איש גבוה וחזק שנאלצנו לציית להוראותיו במילוי השקים ותפירתם, ששימשו לנו כמזרונים. האוכל היה לפי מספר הנפשות במשפחה מכיוון שהייתה זאת תקופת הצנע ובהתאם לגילאי הילדים  חולקו כרטיסים שאיתם יכולנו לקנות אוכל, פירות וירקות רק לעיתים רחוקות וגם זה במשורה לכל משפחה ולפי כרטיסי המזון וסוג הכרטיס.פעם בשבוע היו מביאים בשר או עוף והחלוקה הייתה נעשית בהתאם למספר הילדים והגיל שלהם.

נאלצנו להתאים את עצמינו למציאות החדשה שנכפתה עלינו בניגוד לכל צפיותינו. ההסתגלות לחיים החדשים במעברה, חוסר עבודה, מזג האוויר הסגרירי וחוסר ידיעת השפה הקשו מאוד. מהר מאוד דאגו להכניס את כל הילדים לכיתות לימוד. ככל שעברו הימים מזג האוור הלך והחריף הגשמים הרבים והרוחות החזקות הקשו מאוד על חיינו. עד מהרה נותרנו ללא בגדים חמים, לאחר תקופה של סבל, הגיע משלוח של בגדים ונעליים לבית הספר ושם חילקו לנו כל אחד לפי מידותיו בגדים ונעליים דבר שהציל אותנו מהרוחות העזות והגשמים. הישיבה בכיתות על בלוקים והקור הקשו על הלמידה אך המציאות אילצה אותנו להתגבר על כל קושי.

החיים במעברה, בעיקר בעונת החורף, היו מאוד קשים, הרעש מהגשמים הכבדים והברד שהכו על הפחונים והטפטוף מהגג הדולף,מי הגשמים שחדרו מכל כיוון לתוך הצריף ולעיתים כל הצריף היה מתרומם ועף. למזלנו, לנו זה לא קרה. לא יכולנו להעז לצאת מהצריף מאחר והיינו שוקעים בבוץ.

כך היו חיינו עד אשר בא  הקיץ. בקיץ חיינו השתנו במעט ויכולנו לצאת ולשחק, מאוחר יותר אף הזדמן לי לא פעם לעזור בפירוק אבטיחים וכתמורה קבלתי אבטיח שנסדק, דבר ששימח את כל המשפחה שלי. לרוע המזל גם כאן בארץ המזל לא האיר לנו פנים, לא הייתה תעסוקה במקום ונאלצנו למכור בכל חודש פריט זהב שהיה לאמי, דבר שסייע לקיומנו.

מספר חודשים לאחר חלוף החורף התחלנו לצאת מהבית כדי להכיר טוב יותר את הסביבה ובעיקר את השכנים שלנו במעברה וכן לחפש מקור פרנסה ואכן, לאחר תקופה ארוכה של חיפושים, אחי הגדול ואבי ז"ל הצליחו למצוא כל מיני עבודות מזדמנות כמו חפירת תעלות, ניקוש עשבים, קטיף כותנה וכ"ו. אט אט התחלנו בלית בררה להסתגל לחיי המעברה וללמוד את השפה.

באחד הימים כאשר אחד משכנינו עזב את המקום, זכינו לקבל פחון נוסף, דבר שהקל עלינו מאוד. בתחילה הלימודים היו קשים בעיקר בגלל השפה שלא הייתה שגורה בפינו, אולם ככל שעבר הזמן הוקל עלינו יותר, כך עברו השנים במעברה עד שלאחר זמן רב זכינו לקבל דירה קטנה מעמידר בגודל של כשלושים ושתיים מטר.  בינתיים אחינו הגדול מצא מקום עבודה באחד מהקיבוצים בקרבת גבול סוריה, דבר שסייע  מאוד בכלכלת הבית.

בחלוף הימים נאלצנו לעזוב את הישוב בגלל מחלתה של אמנו ז"ל שחלתה באסטמה והרופאים המליצו לנו לעבור למקום חם יותר. כך שלאחר מאמצים עברנו לגור בישוב בית-שאן, שם חיינו מספר שנים עד אשר מצבה השתפר וחזרנו שוב לקריית שמונה [חלסה] מספר ימים לפני שעברנו חזרה לקריית – שמונה אני גויסתי לצבא.

יום אחד כשחזרתי הביתה מהצבא, לא ידעתי את הכתובת החדשה. נאלצתי לחתת רגלי בשעה מאוד מאוחרת לביתם של אחד השכנים מתקופת המעברה, בהיסוס גדול החלטתי בשעות הקטנות של הלילה, לפנות הבוקר, להקיש על דלתם בכדי לשאול על מקום מגורינו החדש. בתדהמה ואולי אף בפחד הם פתחו את דלת ביתם והכניסו אותי ואמרו לי "תישן פה ובבוקר נדריך אותך", כך ניצלתי את מעט הזמן שנותר עד הבוקר למנוחה.למחרת הורי ומשפחתי הופתעו ומיד המטירו עלי שאלות רבות אך מאחר והייתי עייף מאוד אכלתי והלכתי לישון. לאחר סיום הביקור הקצר שבתי לבסיס. עם סיום האימונים הוצבתי באחד מיחידות צה"ל בצפון ועם סיום השירות לאחר שנתיים וחצי מיד התחלתי לעבוד כמסגר באחד המפעלים בקריית שמונה [רמים] אך מאחר והמשכורת הייתה נמוכה  החלטתי  לעבור למרכז הארץ ואכן, לאחר מספר ימים עברתי לפתח-תקווה.

בתחילה היה לי מאוד קשה  אך לאחר שמצאתי מקום עבודה והתחלתי לסדר את החדר ששכרתי, חיי הלכו והשתפרו ומיד לאחר שהיה בכיסי מעט כסף הרשתי לעצמי לחפש מקום עבודה עם משכורת גבוהה יותר וכך היה. עד שמצאתי מקום עבודה מסודר ואף משכורת טובה יותר. בינתיים הורי יחד עם כל המשפחה ואחי הגדול ובני משפחתו, עברו גם לגור בפ"ת.

תשע"ו – 2016