מאגר סיפורי מורשת

נולדנו, סבתא רונה ואני (סבתא שלומית) בירושלים, בחודש דצמבר בשנת 1952, ארבע שנים לאחר קום המדינה, לאימא ציפורה (סבתא רבתא) ולאבא אריה (סבא רבא).

כשהודיעו לאחותנו יעלי על לידתנו, היא הייתה מאוד מאוכזבת כי היא ציפתה שיוולד לה אח קטן, ונולדו לה שתי אחיות בבת אחת.

אימא ציפורה הייתה אחות ואבא אריה שירת מקום המדינה במשטרה ועשר שנים אחר כך בשנת 1958 התמנה להיות נציב בתי הסוהר, כלומר המפקד על כל בתי הסוהר בארץ.

כשהייתי בת שמונה, בשנת 1960 אבא הגיע בלילה מהעבודה מאוד נרגש וסיפר בארוחת הערב כי לכדו את אייכמן. אימא הסתכלה עליו בהתרגשות רבה כאילו היא לא מאמינה. כששאלנו אותו מי זה אייכמן הוא אמר שאייכמן היה חייל גרמני נאצי והוא היה אחראי מטעם הנאצים על שליחת כמעט חצי מיליון יהודים ברכבות למחנות ההשמדה.

אחרי מלחמת העולם השנייה אייכמן פחד שייתפסו אותו ויעמידו אותו למשפט, לכן הוא ברח לארגנטינה ושם הוא הסתתר בשם בדוי (ריקרדו קלמנט) אבא גם סיפר ש"המוסד" חיפש את אייכמן הרבה שנים בדרום אמריקה ולבסוף הוא נתפס בארגנטינה במבצע מסובך וסודי, ועכשיו שירות בתי הסוהר אחראי על הכליאה שלו בבית הסוהר.

בשנת 1961 הועמד אייכמן לדין על מעשיו בשואה. לאורך תקופת המשפט אבא, שליווה כנציב בתי הסוהר את המשפט, הרבה להעדר מהבית בכל יום למשך שעות ארוכות והיה מגיע הביתה עייף ונרגש.

יום אחד כשרונה ואני היינו בנות עשר אבא חזר הביתה לפנות בוקר. כששאלנו אותו מה קרה הוא שתק והסתגר עם אימא בחדר השינה. שמענו את אימא בוכה ולא הבנו למה. לאחר מכן הם יצאו מהחדר ואבא החליט לספר שאייכמן הוצא להורג בתלייה ושרפו את גופתו ופיזרו את האפר בלב ים. אבא היה על הספינה והיה נוכח בעת פיזור האפר.

הסיפור על תפיסתו של אייכמן מהווה ביטוי לסגירת מעגל משפחתי שנקודת המוצא שלו קשורה בסיפור חייה של אמנו ציפורה בתקופת השואה.

 

בשנת 1938 אימא ואבא נישאו. אימא שגרה כבר מספר שנים בישראל (עלתה לארץ מפולין בשנת 1932) מאוד התגעגעה לבני משפחתה אתם לא התראתה כ-7 שנים. היא החליטה לנסוע לבקר אותם כי הייתה בהריון ורצתה להיות בקרב בני משפחתה, בעיירה בה גדלה וללדת שם את ביתה הבכורה, אחותי הדה.

למרות רוחות המלחמה שנשבו בפולין, עדיין היא ובני משפחתה לא שיערו מה עתיד להתרחש בפולין.

בחודש ספטמבר 1939 כשאימא עמדה ללדת, היא נסעה לוורשה עיר הבירה של פולין, כי שם היה בית חולים מודרני וילדה את הדה.

 

לאחר מספר ימים הגרמנים פלשו לוורשה והדרך חזרה לארץ נחסמה עבורה ועבור כל היהודים שהיו בפולין. עם פלישתם לוורשה, הגרמנים זרעו הרס רב. אימא, ששהתה באותה עת במלון בריסטול מטופלת בתינוקת בת שבועיים, נשבתה ע"י הגרמנים יחד עם נתינים זרים אחרים. מהמלון החלה אימא את דרכה לשבי הגרמני בברלין. היא הייתה שנתיים וחצי בשבי הגרמני.  

 

בכתבה שהתפרסמה בעיתון "דבר" סיפרה אימא: "יצאנו במכוניות אך כעבור שעה קלה נעצרנו על ידי הגרמנים. נחקרנו. שאלו על "סבא וסבתא" ולקחו ממני כפי שעשו מיתר הנוסעים, את ה"דרכיה". (הדרכון הבריטי שהיה ברשותה). אחיות הצלב האדום הגרמניות סרבו לעזור לטפל ביהודים והודיעו בגלוי כי נשבעו על כך.

אימא יחד עם נתינים אחרים צעדה שעות ארוכות בחשכה בגשם ובקור. היא חששה שלמרות שהיא נתינה בריטית היא לא תוכל להגן עליה ועל ילדתה הקטנה מגורל הדומה לגורלם של שאר היהודים בפולין.

 

על המצב הקשה בשבי ספרה אימא כי היה מעט מאוד אוכל והיחס אל היהודים היה קשה ביותר. אימא שחזרה מן השבי הייתה אישה שונה מזו שיצאה לבקר את הוריה בפולין טרם המלחמה. אימא (סבתא ציפורה ) שאבדה כמעט את כל משפחתה בשואה, לא הרבתה לספר לנו על תקופת ילדותה ונערותה,

 

נספח: מכתב שכתבה סבתא ציפורה מהשבי הגרמני בברלין להוריה שגרו בעירה קטנה ששמה סטולפצה. המכתב נכתב בגרמנית. סבתא רצתה לשלוח את המכתב לסבא אריה, אך היא לא יכלה לשלוח אותו מן השבי שבגרמניה לישראל, ולכן היא שלחה אותו לאהרון, אביה, וביקשה שהוא ישלח אותו לישראל.ב

מכתב היא כותבת שהיא מאוד רוצה לחזור חזרה לישראל ומבינה שזה לא פשוט.

כתובת השולחת: ציפה קלפרברלין, שארלוטנבורג. רחוב שלוטר 25 ליד אדלשטיין 16.2.1941 

 

"יקיריי! אריה היקר מכל, יוסף, פניה והילדים החמודים! משמח אותי מאוד לקבל מכם מכתב וללמוד שאריה בריא (כיוון שכבר הייתי די מודאגת. למה אריה לא כתב בעצמו.) אני רוצה מאוד לשמוע מכם!אני יודעת שאתם מתאמצים מאוד להביא אותי ואת הדאלה היקרה חזרה הביתה. אני יודעת שזה קשה ושזה מאוד לא בטוח מתי זה יקרה. אינכם צריכים לעודד או לנחם אותי כמו גם לתת לי תקווה. אני יודעת כי אין תקווה וכל שניתן זה לחכות. בינתיים הפכה הדאלה לילדה גדולה. את התמונה קיבלתם בטוח. היא נראית קצת רצינית בתמונה, כי היא פחדה מהאור. (של הפלש) ועשתה "פרצוף". אבל בחיים האמתיים היא הרבה יותר יפה.

אני מדברת אתה כמו שביקשת בעברית, אבל זה מאוד קשה כיוון שכל הילדים האחרים מדברים גרמנית וזה עושה את זה מאוד קשה. אבל אני בתקווה שזה לא יהיה עוד הרבה זמן עד שנראה אחד את השנייה.

מה שלומכם ומה שלום ההורים, האחיות, האחים? מה שלומך יוסף? פניה? מה עושים מאירקה ומשה (הבנים של דוד יוסף ודודה פניה) הם כבר ילדים גדולים! אני תמיד מספרת למכרי עליכם, ילדים יקרים.

אפילו מצאתי למאיר "כלה" היא נקראת אינה ליבציה. היא איתנו כאן עם אימא שלה. ילדה חכמה ויפה בת גילך, מאירקה. מה שלום סבא וסבתא?  מה הם עושים, רבקה והילדים. (רבקה- אחות של סבתא) תכתבו לי בבקשה זו השמחה והתקווה היחידה שלי. אני רוצה כבר הביתה וכך גם הדאלה! עכשיו כבר 23:00 והדה ישנה וחולמת על אבא שלה שאותו היא כל-כך רוצה לראות. כאשר אנחנו הולכות ברגל, מגיעים אלינו אנשים שמתפעלים ממנה ומדברים איתה כיוון שהיא כל-כך מוצלחת. ועתה יקיריי, מאחלת לכם ברכה והצלחה. אני מקווה שניפגש בקרוב ואז נוכל להתעדכן. שלכם ציפורה והדאלה החמודה ששולחת הרבה נשיקות לאבא ולכולם. 

 

המכתב מתקבל בסטולפצה ע"י אביה של אימא, אהרון ובני המשפחה והוא ממהר לכתוב מספר שורות ביידיש, בהן הוא מבקש מיוסף, אחיה של אימא, שיעבירו במהירות לאבא שנמצא בנתניה. המכתב מתקבל בתל אביב אצל אחיה יוסף ואשתו פניה ויוסף שולחו לנתניה, לאריה. על גב המכתב הוא מוסיף מספר מילים בעברית:"התקבל עכשיו המכתב הזה. הוא כבר קצת משמח יותר. הוא פונה אל אבא סבא אריה ומבקש "תשלח אלי את מכתבך ואני אעביר אותו הביתה. (לסטולפצה) ,את הכתובת החדשה לא מצאתי ולכן אני שולחו לנתניה ובטח יעבירוהו אליך"היה שלום וחג שמח. ד"ש מפניה וכל בני המשפחה, ממני יוסף".