מאגר סיפורי מורשת

סבא יוחנן מספר: נולדתי בשנת 1931 בעיר דיסלדורף שבגרמניה. לארץ עליתי בשנת 1945.

"עליתי לארץ עם עליית הנוער. בחוץ לארץ היינו במוסד של ילדים יהודים, המוסד היה בשווייץ, שם היינו עד סוף המלחמה. היו גם פליטים. עליתי לישראל בסוף המלחמה, במאי 1945 יחד עם כל שאר הילדים מהמוסד בשווייץ.

עלינו לארץ באנייה פלוס אולטרה. אנייה ספרדית. בחוץ היה סימון שזו אנייה ספרדית, כדי שהגרמנים לא יתקפו אותה. 

אירופה הייתה גיהנום בשנות מלחמת העולם השנייה. ההורים שלי באו מפולין, מרדומישלי בגליציה. הם עברו לגרמניה. גרמניה הייתה כמו אמריקה של היום. אנשים חיפשו פרנסה. אבא היה סוחר בדים ואמא הייתה עקרת בית. אבא היה בנסיעות רבות כסוחר בדים. כשחזר לפולין, הוא התחתן עם אמא שלי.

הורי קבלו סרטיפיקט לעלות לישראל בשנת 1936. לא עלינו לארץ. התחלנו בדרך העלייה לארץ ובדרך עצרנו בצרפת בפריז כי לאמא היה אח בפריז. אחיה שכנע אותה לא לעלות לישראל, האח שלה אמר: "בשביל מה לכם לעלות לארץ ישראל? יש שם מאורעות ופרעות ביהודים." כך נשארנו בצרפת.

בשנת 1936 היינו עדיין בגרמניה והיינו אמורים לעלות לארץ ישראל מגרמניה ועברנו דרך צרפת ואז הדוד, אח של אימי, אמר לנו לא כדי לעלות לארץ ישראל, מכוון שהיו מאורעות ולכן נשארנו בצרפת עד שנת 1942 ואז עברנו לשווייץ כי זו הייתה ארץ ניטרלית כי היא לא לצד הגרמנים ולא לצד האנגליים.

ועברנו לגור בצפון צרפת. בצפון צרפת היו פולנים שעבדו במכרות ואבא שלי היה מוכר להם בדים בתשלומים. אחת לשבוע, היה נוסע לאסוף את הכסף. מזה חיינו והתפרנסנו. בצרפת, הייתה קהילה יהודית גדולה. אנחנו גרנו עם קהילה יהודית בין גויים הצרפתים היו מאוד סבלנים. אני למדתי בבית ספר צרפתי.

למדתי 4 שנים בבית ספר צרפתי והיה לי מורה פרטי בבית, שלימד אותי עברית, חומש ורש"י . הוא לא אהב ללמד, כשאני קראתי בחומש אז הוא היה משתעמם וקרא במילון צרפתי.

בתקופה בה גרנו בצרפת,תקופת מלחמת העולם. היה לי שכן יהודי בצרפת, יעקב נמלפלד, כיום שמו יעקב בעל-שם. גם הוא הלך למוסד ואני רציתי ללכת אתו. ההורים שלי נשארו בבית עם אחי הקטן, אהרון. מוסד הג'ויינט, עזר למשפחות היהודיות. הם לקחו ילדים יהודים, למוסדות לילדים יתומים כמו בשווייץ, כדי להציל אותם מהמלחמה.

במוסד היה סדר יום מסודר. היו לנו מדריכים. למדנו היסטוריה יהודית, חשבון (שלא אהבתי). יעקב חברי מצרפת, היה מומחה בחשבון. כשיעקב הגיע ארצה, מומחיותו במתמטיקה עזרה לו. בשירות הצבאי גילו את כשרונו, ושלחו אותו ללמוד בטכניון. הוא היה גאון במתמטיקה. במהלך השנים הפך לפרופסור בעל שם יעקב בעל-שם. 

כשעוד היינו בבית, יעקב חברי, היה מנגן בכינור אחרי ההבדלה. הוא ניגן את התקווה. התארגנה שם קבוצת ילדים ע"י הצלב האדום. בצרפת היה חלק כבוש וחלק לא כבוש. אמא שלי הבינה שיש סיכון שיפגעו בנו. והוצאת הילדים  למוסדות ע"י הג'ויינט, יש בה תקווה להצלה. אימי שכנעה את ההורים של חברי יעקב שהוא יצטרף גם כן למשלוח של הילדים שיצא לאזור שלא היה תחת כיבוש גרמני. בדרך למוסד עברנו בכל רחבי צרפת. בסוף, היינו עם האיטלקים. אחר כך ברחנו לשווייץ דרך הגבול – ההורים שלי איתי ועם אחי

חג שבועות במשפחת סבא

"אני זוכר את חג השבועות. ההורים שלי חגגו בצרפת את חג השבועות כמו ששמרו על שאר החגים ועל השבת למרות שהם חייו בין גויים. חג שבועות שאני זוכר, את הפעם הראשונה שחגגתי שבועות כשבאתי לישראל. גרתי בכפר הרוא"ה, ליד ישיבת בני עקיבא." 

משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי טליה, קישור לסיפורה של אשתי בתיה קליין, שהשתתפה גם היא בתכנית הקשר הרב דורי, תשע"ד.