מאגר סיפורי מורשת

כשנולדתי קראו לי ברוניה אך כאשר הגענו לארץ שינו את שמי לברוריה מכיוון שבן גוריון ביקש מכל העולים החדשים לשנות את השמות לשמות עבריים.

שם אמי גניה לאבי קראו הרש ובעברית קראו לו צבי. לאחי קראו מרדכי והוא נולד בחדרה. אמי הייתה עקרת בית אבא מהבית היה חייט ופה בארץ עבד בעצים. ברוסיה לא גרנו בשכונה יהודית, בתקופת הילדות ברוסיה לא היה מה לאכול ואימא ערבבה קמח עם קצת מים  וזה מה שאכלנו. מכיוון שלא היה מה לאכול ברחנו לגרמניה וגרנו שם בשכונה יהודית. אני זוכרת שאימא ואבא תמיד לבשו חליפות יפות ומחויטות. אמי הייתה שקטה ונשמה טובה ואבא שלי היה אדם מלא חכמת חיים ובדחן תמיד היה שולף בדיחות. בארץ אכלנו בשר מכיוון שאבא גידל גם משק של עופות מכל הסוגים.

עליתי לארץ ישראל בחודש ינואר בשנת 1949. עלינו כי ההורים היו ניצולי שואה והם לא רצו עוד מלחמות. עלינו לארץ באניית "מולדת" והגענו לעיר חדרה. למדתי את השפה עם מורה פרטית. גרנו באוהל אחד 2 משפחות. בארץ נקלטנו בסדר. זכור לי שירד גשם שנכנס לאוהל ואמרתי לאבא –זה א"י ? לאן הבאת אותנו? אחרי תקופה לא קצרה עברנו לשיכון "ברנדס" ושם למדנו בכיתה א-ג. בכיתה ד-ח למדנו בבית ספר "אחד העם" בחדרה. בהכרזת המדינה היינו בברלין וכשבאנו כבר הייתה מדינה.

זוכרת את החברים שלי: נאוה, נחמה, שאול, נתן, לאה, רמה, מיכל הם כולם גרו בחדרה. משחקי הילדות שהיה לנו זה קפיצה בחבל, חמש אבנים, מחניים וכדורסל. בשעות הפנאי נסענו לים בגבעת אולגה, רכבנו על אופניים למכמורת והייתי הולכת לחברות.

המקצועות שלמדנו הם: תנ"ך, ספרות, היסטוריה, טבע, גיאוגרפיה, לשון, מלאכת יד, תזונה, אנגלית, חשבון. היו לי יחסים טובים עם המורים ואם ילד היה מפריע המורה היה מעמיד אותו בפינה. לא הייתה תלבושת אחידה. זכור לי טיול מעניין לירושלים ביקרנו בכותל, במגדל דוד, ברחבת הכנסת ובקיבוץ רחל. היו ערבי כיתה מאד מוצלחים. המורה שהכי אהבתי הייתה שולמית המורה לטבע. מקצועות לימוד שאהבתי זה תנ"ך, גאוגרפיה, טבע, ספרות ומקצועות שלא אהבתי זה חשבון. לא היה חדר אוכל בבית ספר. בילדותי הייתי בתנועת הצופים. מכיתה ד' היינו הולכים כל שבת לתנועה היה מדריך בשם ירון ומדריכה בשם נועה ושיחקנו בכל מיני משחקים כמו: יושבים במעגל ומטפחת שהייתה עוברת ולמי שהגיע היה צריך לקום ולשיר היו משחקי אש לילה.

המוזיקה שהאזנו זה שירי ארץ ישראל. נהגנו לרקוד הורה. בכיתה ח' רקדנו ריקודים סלוניים. הזמר שהיה ידוע אז היה אריק איינשטיין ,בני אמדורסקי ,ישראל גוריון.  הזמרים אהבו שירים על הארץ. הם נהגו לרקוד ג'וזי כץ, יפה ירקוני, שושנה דמארי. אמצעי הבידור שהיה נהוג אז זה ללכת לבית קפה של חברים, סרט ומשחקי חברה בבתים. אמצעי התקשורת שהיה קיים רדיו, שבתוך הרדיו היה פטיפון. הבילוי שבו נהנינו מאד היה טיול בשדות שבם יש כלניות, נרקיסים, נוריות. בנוסף היינו צוחקים ומדברים ביחד.

הייתי קרובה יותר לאבא כי הוא היה בא לאספות הורים, הייתי נוסעת עם אבא כל שבת למשפחה וכך הכרתי את המשפחה. קשרים נוצרו בין גברים לנשים כי היינו גרים באותה שכונה. אז נהגו לחזר היינו מדברים ולומדים ביחד. אז היה מותר לתת יד. אפשר היה לדבר עם ההורים איך בבית הספר והייתי מספרת לה איך עבר היום. הוריי היו מעורבים מאד בחיי. כמשפחה נהגנו לעשות כמו בית פתוח. את בן זוגי הכרתי בשכונת "ברנדס". דוד בא להביא הזמנה לבר מצווה הוא היה אמור להביא לשכנים שלנו והוא הגיע אלינו בטעות ואז הוא הזמין אותי בערב הוא בא לקחת אותי הוא בא מחיפה והאהבה פרחה בינינו עד היום האחרון שלו. נולדו לנו 3 ילדים ויש לי 8 נכדים.

חגיגת בת מצווה, חגגתי במסעדה של חבר לכיתה הודיתי לחבר הכיתה שנתן לי את המסעדה. את פרשת השבוע לא למדתי. זכור לי שכל הכיתה באה, עשינו שמח, שרנו, רקדנו ריקודי עם אכלנו כיבוד כמו סוכריות, עוגות, דברי מאפה והחבר נתן גלידות. זכור לי שמחברתי הטובה קיבלתי שרשרת אותה יש לי עד היום ,קיבלתי ספרים, עשו לי מצגת. חבריי הבנים חגגו בבית כנסת הגדול בחדרה וחברותיי הבנות חגגו בבתיהם הגדולים.

 סיפורו של בעלי דוד קרס

בעלי, דוד קרס נולד בשנת  1936 בדומרוביץ שבפולין לאביו קראו אשר ולאימו פרל. בשנת 1939 הם היו בגטו דומברוביץ עד סתיו 1942. אמו הצילה אותם והם ברחו ליערות ליד דומברוביץ (אמו, שתי אחיותיו ותינוקת שגססה ברעב על זרועותיה). שנתיים היו ביערות. ביום מתחבאים בבור ביער ובלילה אחותו הגדולה הייתה יוצאת לחפש אוכל אם זה קליפות או לחם עם עובש או שהיו ימים שלא היה כלום. מול העיניים שלו הרגו את אבא שלו בגטו.

בהמשך הצטרפו לפרטיזנים עד שנת 1944. כך עברו עליו שנתיים מחיי הילדות בלהסתתר ולהתחבא כל הזמן מהגרמנים שהיו מסתובבים עם כלבים. בזמן שהסתתרו ביערות היו מפחדים מכל רעש שהיו שומעים ואם היו שומעים אותם היו הורגים אותנו. בזמן החוויה הנוראית הזאת הוא היה רק בן שמונה. כשהסתתר בבור זה היה בקור ובשלג ולבוסס בשלג עם הרגלים בזמן שלא היו נעליים בגלל זה עד התקופה שהיה  גדול הרגליים שלו היו קפואות. כשהצטרפו לפרטיזנים אמו עבדה כאחות וגם הייתה מבשלת להם, קלעה נעליים מעלים של עצים היא עשתה את הסוליה מהקליפה ואת שאר הנעל היא עשתה מבגדים וסמרטוטים שהיו שם. הפרטיזנים נלחמו בנאצים.

כשהם השתחררו משם הם חצו דרך הרי שוויץ ברגל והגיעו לאחר הרבה זמן לסבינו (עיירה) שהייתה קרובה לגבול שוויץ ולמילאנו הוא ואחותו האמצעית (שושנה). בשנת 1945 כשנגמרה המלחמה והסוכנות היהודית הכניסה אותם לפנימייה כי היו ילדים יתומים הם נקראו "ילדי סילוינו היתומים". ויצו אוסטרלית החזיקה את המקום ונתנה להם אוכל וממתקים. זה היה גן עדן לעומת מה שעברו. הם למדו שם עברית בעזרת הסוכנים מהארץ שלימדו אותם.

משנת 1945 עד שנת 1946 שהו במחנה בקפריסין. בשנת 1947 עלו לארץ ואז שלחו אותם הבריטים בחזרה לקפריסין. בשנת 1948 הגיעו למחנה עולים בעתלית ואח"כ שלחו אותו למשפחה אומנת בבנימינה. עד שאחותו הגדולה באה ולקחה אותי לקיבוץ גבת ואח"כ הם עברו לקיבוץ יפעת שם הייתה משפחה קרובה והיא הכניסה לחדר ילדים הייתה באה ומספרת סיפורים עד שנרדם. הילדים בקיבוץ היו מאוד אכזריים הם קראו להם "ילדי סבון" וזה מאוד כאב  והוא היה מתקוטט ומתאגרף איתם. בקיבוץ הוא היה ממלא את הכיסים עם זיתים ואז חיה הסבירה לו שאין צורך לשים בכיסים מכיוון שיש מספיק אוכל. אחרי זה הם הגיעו לשכונת "חליסה" בחיפה ושם למד בבית ספר עד כיתה ח'. משם עבר למוסד אחוזה ושם למד בבוקר המשך לימודים. הוא סיים מקצוע מכונאי רכב ולאחר החתונה עם ברוריה עבד בנמל חיפה במחלקת ים.

הדרכון של סבא דוד כשהגיע לארץ והחזירו אותו חזרה לקפריסין

סבא דוד עם אחותו שושנה בבית היתומים בסילבינו

אני ואחי בחדרה

בברלין על הברכיים של אבא

אני אחרי המלחמה בברלין

הזוית האישית

ליאור: אני וסבתא שלי נהננו מאוד מהתכנית. למדתי על העבר של סבתא וסבא שלי על קשיי עלייתם לארץ ועל התמודדותם עם הקשיים.