מאגר סיפורי מורשת

אני לוחם במלחמת יום הכיפורים

זה היה ביום שבת ה- 6 לאוקטובר שנת 1973. יום כיפור. אני חייל בצנחנים. הייתי אצל הורי בקריית גת. וכמו כולם צמתי כקדושת היום. בשעה 14:00 נשמעה צפירת אזעקה ומייד הבנו מה קרה. המצרים והסורים הפתיעו את מדינת ישראל והחלו במלחמה. הם בחרו ביום מאוד נוח מבחינתם, גם שבת וגם יום כיפור. היהודים כולם בבתי הכנסת  צמים, מתענים, מתפללים. אף אחד לא מוכן למלחמה.

הגעתי מהר מאוד ליחידה והייתי בן הראשונים שצלחו את תעלת סואץ. הצליחה היתה סוערת, תחת אש ארטילרית קשה של המיצרים. אני וחבריי ליחידה הצלחנו להגיע לעיר איסמעאלייה שבמצרים. עכשיו המצב התהפך. המצרים הם שהיו מופתעים שהצלחנו לחדור למדינתם. הקרבות היו קשים.

כאן חל המפנה האישי שלי – נפצעתי!

פינו אותי במטוס משדה תעופה מצרי שכבשנו בשם פאיד.

אושפזתי בתל השומר ומייד החלטתי לחזור במיידית ליחידה שלי ולהמשיך בלחימה לצד החברים. לא נתנו לי ולעוד שני קצינים לצאת. דרשו שנישאר להמשך טיפול. לא היתה לנו ברירה והחלטנו לברוח מבית החולים. אני ועוד שני הקצינים ברגע שלא שמו לב, יצאנו מהמיטות בתל השומר ופנינו לאיסמעאלייה שבמצרים בחזרה לקרבות.

חזרנו לחברים שלנו בפלוגה, שהיו בהלם לראות אותנו. אני הייתי כולי חבוש בתחבושות. אני הייתי מאושר לחזור ולהילחם. בזכות חיילי צה"ל האמיצים ומפקדי הצבא. הצלחנו להפוך את הקערה על פיה ולנצח במלחמה. המצרים הבינו שעם ישראל לעולם לא ינוצח. גם בהפתעה וגם ביום כיפור. לאחר כמה שנים, הגיע נשיא מצרים, הנשיא סאדת, למדינת ישראל ויחד עם ראש הממשלה אז, מנחם בגין, חתמו את הסכם השלום עם מצרים.