מאגר סיפורי מורשת

עם קום המדינה החלו העליות ממדינות שונות ממדינות אירופה ובמקביל גם ממדינות מזרח. למדינה הייתה מדיניות בישוב הארץ חלק מהעולים ישבו בערים וחלק בישובים מפוזרים בארץ במקומות שהיה להם שיקול או חקלאי או ביטחוני, אחד הישובים אוכלס משיקול חקלאי הוא מושב צוריאל בגליל המערבי, הישוב אוכלס לראשונה בשנת 1950 ע"י עולים מתימן, אך העולים לא שרדו את התנאים והגרו לראש העין בשנת 1956 הייתה עליה נוספת ממרוקו והסוכנות החליטה ליישב מחדש את מושב צוריאל.

הורי נמנו בין אלו שעלו ממרוקו אמי הייתה הרה בחודש שביעי ולאחר כחודשיים בישוב הגחתי לעולם( נולדתי ) וכך כמעט כל שנתיים נולדו לי עוד אחים ואחיות. (שמונה במסמר חמש בנות ושלושה בנים) החיים במושב היו קשים לא היו עדיין גידולים חקלאיים שמהם אפשר להתפרנס כל משפחה קבלה פר ופרה  סוס ועגלה ומידי יום היו מביאים להם מעט מזון לכל המשפחות,

האווירה במושב הייתה קשה ועכורה התושבים היו נואשים מהתנאים במקום ואבי שהיה עם חוש הומור ומלא אופטימיות היה נוהג לכנס את התושבים בביתנו ולעשות להם אירועים כמו: הצגות משעשעות שהיו להם במרוקו חיקויים ואפילו היה מזמין להקות מרוקאיות עם זמר וכלי נגינה כדי להכניס קצת שמחה ואופטימיות לתושבים. במימונה הוא היה הראשון להתכסות  ומוביל את ה"חבורה" אבי היה  נוהג להתחפש לדמויות משעשעות ויוצא מבית לבית להצחיק ולאחל מימונה שמח ומברך בברכה המסורתית " תרבחו ותסעדו" במושב התייחסו לאבי כליצן הכפר אהבו אותו וכיבדו אותו מאד.

לימים, כאשר הטכנולוגיה צעדה בצעדי ענק והטלוויזיה כבשה את השווקים  אבי רכש טלוויזיה ראשון במושב. באותן שנים התקיים מצעד צבאי ביומי העצמאות והוקרן בטלוויזיה, כל המושב היה מגיע אלינו לצפות בו ואבי אף דאג לפנק בקונוס מעיתון מלא בפופקורן וגרעינים.

באותם שנים אבי עבד בק.ק.ל שאחד מתפקידיה היה לסלול ולהכשיר כבישים בארץ. לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להכשיר גישה לחרמון מה שמכונה "העיניים של המדינה," אבי נהג לקחת אותי ואת אחי לעבודה יחד איתו להכיר את האתרים בארץ ולאהוב אותה דרך הנופים והסיפורים (לא הייתה לנו אפשרות לטייל באופן אישי). אבי עבד מסקלת  (מכונה שאוספת אבנים) לאחר פיצוץ הסלעים. אחד הימים המסקלת התקלקלה ואבי נכנס לתוכה וניסה לתקנה אחד העובדים לא הבחין בו והפעיל את המכונה כתוצאה מכך אבי נזרק החוצה כ- 10 מטרים ונפצע ברגלו פציעה קשה הוא פונה לבית החולים הדסה בצפת (כיום רבקה זיו).

אני ואחיי לא לא יכולנו לבקר את אבי בבית החולים שהיה רחוק מהמושב רק אמי יכלה לבקרו. בזמן שחבריו לעבודה היו מסיעים אותה לבית החולים בצפת. אני כבת בכורה הייתי צריכה לבשל לאחיי להשגיח ולדאוג להם בזמן שאמי ביקרה את אבי גם אם זה היה מחייב אותי להעדר מהלימודים.

לאחר אישפוז ממושך שארך כחצי שנה אבי חזר מבית החולים עם כיסא גלגלים ואחרי כמה חודשים עבר לקביים. הוא בילה את שארית חייו עם קב אחד. החברה שבה עבד(ק.ק.ל) סייעה לו להחלים ולהשתקם גם פיזית וגם נפשית אחת התמיכות של ק.ק.ל לאבי זה שרכשו לו אוטו מיוחד שיוכל להתנייד האוטו היה גדול והטיול הראשון שלנו כמשפחה עשינו לחרמון לראות את הכביש סלול זוכרת בתור ילדה זהו אחד הטיולים המהנים והמעניינים שבו אבי ז"ל היה המדריך שלנו.

סרטון – 40 שנה לצוריאל

https://www.youtube.com/watch?v=XTwYBMT4e4k

הזוית האישית

מרסל: מצורף קישור של ההיסטוריה של מושב צוריאל (בסרט מופיע אבי מרדכי)