מאגר סיפורי מורשת

מדור לדור סיפורה של שרה מנדה לבית לוי, הסבתא של ניר קסלר, בית ספר גדרות עשרת.

 

פרק ראשון: עלייתם של הורי לארץ 

 

ההורים שלי עלו מבולגריה כילדים על רקע אירופה המסוכסכת והמפולגת שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

  סבי מצד אימי, יעקב בן בשט, השתתף כחייל בשתי מלחמות, מלחמת הבלקן השנייה ומלחמת העולם הראשונה, בה נהרגו שני אחיו. הוא חשש מאוד מהתפרצותה של מלחמה נוספת, והצעד ההגיוני ביותר בעיניו היה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1924 הוא אשתו ושתי בנותיו עלו על אוניה בנמל קונסטנצה שברומניה והפליגו ליפו, לא לפני שקנו מעדר, מכוש וטוריה כדי לממש את חלומם הציוני – להיות חקלאים בארץ ישראל.

  סבי מצד אבי עבד למען הצבא המקדוני לפרנסתו. הוא היה בעל בית מלאכה לרצענות עור (תפירת נעליים, מגפיים, חגורות, אשפות כדורים ועוד). המתח הביטחוני ששרר במקדוניה (הכבושה על ידי הבולגרים) גרם לסבי וסבתי, שרה ויוסף לוי לחסל את בית המלאכה מכיוון שהלשינו עליו לממשל הבולגרי והוא היה בסכנת חיים. הוא ומשפחתו עלו לארץ בשנת 1923 דרך נמל יפו.

שתי המשפחות שלא הכירו אחת את השנייה הגיעו לעיר פתח-תקוה. משפחת אימי התגוררה בביתם של  משפחת אייזנברג מנהלל הוריו של אלוף מוסה פלד. 

המשפחות עברו חמש שנים קשות מבחינה כלכלית  ובשנת 1929 נפתח בפניהם חלון הזדמנויות כאשר הברון רוטשילד הקים שכונה בבנימינה לשיכונם של פועלים יהודים לעבודה בפרדסים ובקטיף היסמין.

  בבנימינה אבי בעודו ילד עבד לפרנסת המשפחה בקטיף היסמין. הוא יצא בשעות הבוקר המוקדמות או לאחר עבודה הלך לבית הספר ללמוד לאחר סיום לימודיו עבד בבית האריזה לפרי הדר. למרות הציפיות החיים בבנימינה לא האירו פנים, לא די היה בקשיי הפרנסה, על משפחת אבי נפלה מכה אחרי מכה סבי יוסף ניפטר מזיהום פשוט בגיל 43, וסבתי שרה שקראו לי על שמה נפטרה בגיל 48, ואחיהם הצעיר של אבי נהרג בתאונת אופנים בהיותו בן 16. על אימי נפלה אחריות כבדה ודאגה בגידול ששת אחיו של אבי. יד המקרה זימנה שכנות צמודה בין משפחות הורי לבנה ויצחק ובשנת 1937 הם נישאו. שלושה ילדים הם הביאו לעולם אחי הבכור יוסי, אני נולדתי בשנת 1943 ואחי הצעיר יעקב.  

     

פרק שני:  ילדותי בבנימינה  

 

נולדתי בבנימינה ב 22.12.1943  להורי לבנה ויצחק לוי ולאחי בן ה5. גרנו בבית של סבי וסבתי יחד עם אחיו של אבי שהתייתמו  מהוריהם. הבית היה  קטן ,צפוף והתקופה היא של השלטון הבריטי בארץ ועליה של מעפילים יהודים למחנה עתלית. הבריטים ניסו למנוע מהמעפילים להיכנס לארץ והם חשדו בתושבי  בנימינה שהם מסיעים להם. הבריטים לקחו את כל התושבים למחנה עוצר בקיסריה הפרידו בין נשים וילדים לגברים וחקרו אותנו במשך כמה ימים. בשנת 1947 גדלה משפחתנו ונולד אחי הצעיר יעקב.

בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור, אני זוכרת את ההפגזות על בנימינה ושהיינו מסתתרים מתחת לעץ התות שהיה בחצר כי אז לא היו מקלטים ולא היה ממד. בבנימינה הספקתי להיות בגן ילדים. היו לי בשכונה ובגן הרבה חברים. שנפגשנו למשחקים אחרי שעות הגן. הורי ואחיו של אבי החליטו לעזוב את בנימינה. בשנת 1949 אחרי 20 שנה של חיים בבנימינה ,שנים מלאות משמעות  זיכרונות וגעגועים עבור הורי עברנו לחיפה כשאני בת שש ומתחילה את לימודי בבית ספר בכיתה א.      

 

 הקרב על חיפה במלחמת השחרור: ב22 לאפריל 1948 עזבו הבריטים את מוקדי השלטון בעיר, לאחר קרבות בין תושבי חיפה היהודים והערבים נכנעו ערביי חיפה בפני אנשי ההגנה ומספר רב של ערבים נטשו את העיר. למחרת הכריז מפקד חטיבת כרמל על שלטון עברי יהודי עצמאי בעיר חיפה. בימים אלה התחילה נהירה המונית של יהודים לחיפה והתיישבו בבתים שננטשו על ידי הערבים.

משפחת מג'דלני נמנתה עם המשפחות החשובות שבין ערביי חיפה הנוצרים. בני המשפחה היו סוחרים, בעלי בתים ופקידי מינהל ציבורי. הבית שלהם ניבנה כבית מגורים משפחתי בשנת 1921, בסגנון ערבי מסורתי עם חלל מרכזי בתוכו. מאוחר יותר הוסיפו קומה שלישית ומרפסות בחזית. בימים אלה הורי יצרו קשר עם משפחת מג'דלני שבביתם התפנתה קומה שלימה והתאימה בדיוק למגורים לכל משפחתי הגדולה.

גרנו בבית משפחת מג'דלני שלוש משפחות- אנחנו חמש נפשות והאחים של אבי עם משפחותיהם. היה לנו סלון ענק מסביבו יצאו  החדרים, מטבח אחד משותף לכולם ושירותים אחד לכולם כך חיינו בבית הזה שש שנים עד שמלאו לי 12 שנים. היינו ביחסים טובים מאוד עם שכנינו הערבים, הילדים שיחקו יחד בשעות הפנאי וכך גם המבוגרים.

למדתי בבית הספר "לשדה"-המבנה הוקם בשנת 1930 ביוזמת הבישוף האנגליקני ושימש כבית ספר תיכון אנגלי לבנות. לאחר קום המדינה פעל בקומה הראשונה  שלו כבית הספר העממי "לשדה" עד שנת 1978 ומאז הוא משמש  כמוזיאון חיפה לאומנות. בבית הספר למדנו את כל המקצועות הרגילים  ובנוסף גם חוגים שונים. היו לנו אביזרים שונים מהיום, כמו ילקוט מעור, קלמר מעץ. את כלי הכתיבה קיבלנו בבית הספר וכמו כן את ספרי הלימוד היו מעבירים משנה לשנה לתלמידים. בבית הספר הייתה מסעדה, הילדים היו אוכלים ארוחת צהריים. כל תלמיד היה זכאי לאכול ללא תשלום עם הצגת כרטיסיה שלו. במסעדה התלמידים היו עובדים לפי תורנות מסודרת במטבח ומבשלים עם המורה האחראית שהייתה גם מלמדת כלכלת-בית. ריקודי עם – אחד האירועים התרבותיים הקשורים בריקודי עם, שחיפה התפרסמה בהם, הוא מצעד המחולות, שתחילתו ב1953. בתחילה זה התחיל באופן ספונטני כשהזמינו את כל הרקדנים מהחוגים השונים וארגנו את כולם להרקדה לאורך רחוב הרצל. לאחר ההצלחה הגדולה החליטו להפוך את המצעד למסורת בכל שנה בחגיגות יום העצמאות. מאחר שמאוד אהבתי לרקוד השתתפתי כמה שנים במצעדי המחולות  וגם בפסטיבל המחולות בקיבוץ דליה. בבית הספר לשדה סיימתי את לימודי בכתה ח'. בכתה ו' מלאו לי 12 שנים  הורי חגגו לי בת-מצווה בביתנו – ביתה של משפחת מג'דלני. היה בו סלון ענק ואפשר היה לאכלס בו המון אורחים. בשנת 1955 לאחר הבת-מצווה שלי הצליחו הורי לרכוש דירה בכרמל הצרפתי- סטלה מאריס.  בשכונה החדשה שנקראה רמת שאול.

לסיום, בחרתי לעבודה הזו את תקופת החיים שלי מעליית הורי לארץ ועד הבת-מצווה שלי. נהניתי מאד משיתוף הפעולה שלי עם נכדי ניר קסלר, יחד חזרנו למחוזות ילדותי שעזרו לו מאד להכיר אותי כל כך הרבה שנים לאחור. שנינו מברכים על הפרויקט הנפלא הזה של בית הספר, שנתן לנו המון זמן איכות ביחד.    

 

תשע"ו 2016