מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בין חיים למוות

סבא ואני בחצר בית ספר
סבא בחתונתו
סיפור חייו של חיים האובן

הילדות ברוזבוש

שמי חיים האובן, נולדתי בשנת 1923, בכפר רוזבוש .

החיים ברוזבוש היו קלים מאוד מכיוון שהכפר היה ממוקם ליד נהר. היו שנים שמרוב השלג הנהר הציף את הבית. בגיל 4 אני ואחי הגדול היינו אצל מישהו בעיירה פשוורסק, למדנו שם בחדר כל השבוע, ובנוסף לכך ישנו ואכלנו שם.

סבי היה חסיד בעלז ורצה ללכת לרבי מבעלז לשאול אותו אם הוא יכול לעבור עם המשפחה לפשוורסק? כשהרבי לא הרשה לו סבא שאל: "למה?" אז ענה הרב שאם יהיה עני אשר יבוא לביתך בשבת אחרי שנכנסה ויהיה כבר מאוחר אז אתה תיקח אותו לכל השבת ותטפל בו.

החיים עם סבא בפשוורסק

כאשר הייתי בן 6 והיינו צריכים לעבור בגלל שהתחלתי את לימודי בבית הספר הפולני, אז עברנו לעיר פשוורסק ושכרנו שם דירה. כעבור זמן מה קנינו בית בשותפות עם סבי. בתוך הבית היו שתי חנויות: אחת שלנו שבה מרכנו בדים, והשנייה שהייתה המכולת של סבי. כעבור כמה שנים התחזקה האנטישמיות וסבי נסע פעם נוספת לבעלז לשאול מה לעשות? אז הרבי ענה לו: "למכור את הרכוש ברוזבוש, יש לך בית בפשוורסק ותעבור לפשוורסק".

הסרטיפיקט

בפשוורסק היה עורך דין ושמו קליימן. הוא שמע שסבא מכר את הרכוש מחוץ לעיר, אז הוא הציע לסבי שהוא יסדר לסבא סרטיפיקט לפלסטין בתור איש עשיר. מה שסבי היה צריך לעשות הוא למכור את הבית בפשוורסק והוא יוכל לקנות מפתח תקווה עד שפת הים את כל המגרשים על שני ציידי הכביש הראשי ועוד יישאר לו הרבה כסף. אז סבי רצה ללכת לשאול את דעתו של הרבי מבעלז ומה ענה הרבי מבעלז? "לא לעשות את העסקה הזאת".

מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה פרצה ב – 1 לספטמבר 1939 יום שישי. פתאום אני שומע פיצוצים, ובעיר הייתה מהומה מכיוון שביום זה היה שוק בעירנו. המוכרים ברחו בחזרה לכפרם ולקחו את הסחורה שלהם. בגלל ההפצצות העירייה ביקשה להכין את המרתפים נגד ההפצצות ולאטום את החלונות בגלל פצצות הגז. ביום חמישי שאחרי בשעה שש בבוקר נשמע פיצוץ עז, אז יצאנו החוצה לראות מה קרה. ראינו מטוסים שמפציצים את העיר, אז ברחנו אל המרתף שהכנו מבעוד מועד. ולא יכולנו לצאת משם עד הערב.

בלילה התחלנו ללכת ברגל לעיירת דודי שינייבה, כאשר הגענו היה כבר ערב ראש השנה אז נשארנו שם. וביום השני של ראש השנה הצבא הגרמני פלש אל תוך העיר. אנחנו בתור ילדים ראינו צבא גדול, עמדנו על המדרכה והסתכלנו. ופתאום ראינו אוטו מסע שעצר קרוב אלינו, וקפצו ממנו חיילים לבושים בשחור, אלה היו חיילי ה SS הגרמני שמטרתה הייתה לפגוע ביהודים וידענו זאת.

הם לקחו אותנו לבית הכנסת שהיה קרוב מאוד והעמידו אותנו על יד הקיר בשורה וצעקו בגרמנית משהו שאנחנו לא הבנו, אבל היה לנו ברור שהם הולכים לגמור אותנו. אז אני אמרתי לבחור שהיה לידי: "הם יהרגו אותנו עוד מעט". אז הבחור שאל:" מה אתה מציע?" אז אמרתי לו: "אנחנו עם גב לחלונות והם פתוחים לידם יש ספסלים, וממולנו יש שולחן גדול וכבד."

" בוא נהפוך מהר את השולחן על הרצפה, מהשולחן יהיה בום גדול נקפוץ על הספסלים ונברח דרך החלון".

עשינו את זה, רצתי הכי מהר שאני יכולתי ומצאתי את עצמי בחוץ. כשיצאתי שמעתי יריות, עד היום אני לא יודע מה קרה עם כל היתר. בערב התחלנו לחזור לפשוורסק מכיוון שגם בשינייבה היו גרמנים אז הבנו שיותר טוב בבית. היינו בבית עד שהגרמנים החליטו לגרש אותנו ולקחת מאיתנו את כל הרכוש. בנוסף לכך אבי היה צריך ללכת לעירייה ולמסור לגרמנים את המפתחות של הבית ושל החנות, וגם לחתום שהוא מעביר להם את זה.

וזאת רק ההתחלה של הסיפור הנורא

כעבור מספר ימים הגרמנים גירשו אותנו לשינייבה וכעבור יומיים הרוסים הגיעו לשם. כל המשפחות האחרות קיבלו אזרחות רוסית, אבל משפחתי לא רצתה לקבל זאת מכיוון שרצינו לחזור הביתה לפשוורסק, שהייתה בשליטת הגרמנים. הרוסים לחצו עלינו לקחת אזרחות ובסוף הסכמנו, הם אמרו לנו שאנחנו צריכים לעזוב את העיר ולדהור על הכרכרה 100 ק"מ ושם נקבל את האזרחות הרוסית.

החיים ברוסיה

ביום חמישי בערב הגענו לשם, המקום נקרא בז'וכוביצה. הגענו לשם בערב והיינו מאוד עייפים, אז אבא שלי אמר שנלך לקחת את האזרחות הרוסית ביום ראשון. אבל המזל רצה אחרת וביום שישי בלילה שמענו דפיקות בדלת, אלה היו הרוסים שביקשו מאיתנו את טפסי האזרחות שלנו. לא היה לנו אז בשבת בבוקר באו ולקחו אותנו לתחנת רכבת. אז הבנו שלוקחים אותנו לסיביר.

הנסיעה ברכבת נערכה חודש וחצי. לפנות בוקר אנחנו רואים שאנחנו הקרון האחרון, ואמרו לנו לרדת. הלכנו בתוך היער ברגל. היה בוץ, הלכנו שעה וחצי ואז הגענו לבקתת עץ. האיש שהביא אותנו אמר שלא נצא מפה בחיים, שנעבוד כל בוקר ביער ושנשכח מהבית. היינו 80 אנשים בחדר אז בלילה לא היה אוויר. באחד הלילות יצאתי החוצה להתאוורר והתעלפתי. כל יום קיבלנו 250 גרם לחם.

יום אחד קיבלנו מכתב מדודי שבו הוא כותב: "ידוע לכם שאני גר על הגבול בין רוסיה לפולין, אני רואה את הגרמנים מתכוננים לפלוש אלינו, אז אני רוצה לומר לכם כמה מילים אחרונות: חשוב לי לומר לכם מה אני חושב, ומחשבתי היא שאתם היחידים שיישארו בחיים מהמשפחה".

כעבור 14 חודשים החליטו הרוסים שאפשר לשחרר אותנו. בגלל שאישה בשם ונדה ושילפסקה שארגנה צבא פולני שיעבוד עם הרוסים שילחמו נגד הגרמנים. יצאנו והמוסד הרוסי שאל אותנו לאן נרצה ללכת?

רצינו ללכת לדרום רוסיה אבל המפקד דאג לנו ואמר שבדרום יש מחלות והרבה אנשים והוא צדק. אז נסענו לקזחסטן לעיר סמיפלטינס הוא אמר סעו לשם ותזכרו אותי לכל החיים.

החיים בקזחסטן

נסענו לשם ועבדנו בבית חרושת לנעליים. ביום אחד הייתי כל כך רעב שגמרתי 9 צלחות של מרק ירקות. ולמחרת ראיתי בועות מים על הגוף. הלכתי לקופת חולים וניצלתי שם בנס. כל יום נהיה רק קשה יותר וקשה יותר. עד שהגיעה סופה של המלחמה בשנת 1945 ה-8 במאי.

סופה של המלחמה

הסכימו לשחרר אותנו לביתנו רק בשנת 1946 שנה אחרי שנגמרה המלחמה. ממשלת פולין שלחה אותנו לשטח שהיה פעם בשליטת הגרמנים.

 סבא וסבתא ביום חתונתם

תמונה 1

התחלתי לחפש את המשפחהו לבסוף גיליתי שלא נשאר אף אחד חי. רק בת דודה אחת שהייתה בת 12. החיים היו קשים אז רציתי לברוח לברלין. אבא אמר שאם אני בורח לברלין אז שאקח את אחותי איתי. טוב לדעת שהחיים בברלין היו טובים. ההתחלתי לעבוד כמבקר המחנה.

יום אחד ילדה שהייתה איתי בקזחסטן הגיעה לברלין ראתה אותי ורצה אלי. בשנת 1947 התחתנו, שמה היה ברטה בימבת. עלינו לישראל בשנת 1951 דרך הג'וינט. הגענו לבני ברק ושם אנחנו חיים עד היום הזה. יש לנו 4 ילדים, 12 נכדים ו-25 נינים

אני וסבא 

תמונה 2

סוף טוב לסיפור עצוב מאוד

הזוית האישית

סבא חיים אומר: "לי היה חשוב שתלמד על העבר שלי ומה עברתי ושתספר את הסיפור לנכדים שלך".

גיא לסבא:" היה לי מרגש להיות איתך וללמוד על עברך".

מילון

סרטיפיקט
אישור כניסה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

ציטוטים

”ביום שישי בלילה שמענו דפיקות על הדלת. אלה היו הרוסים שרצו את טפסי האזרחות שלנו.“

הקשר הרב דורי