מאגר סיפורי מורשת

הוריי עלו ארצה באותה אונייה, היו יחד בהכשרה ומשם עברו לכפר-עציון.

אמי דבורה נולדה בשנת 1918 בעיר לודג' בפולין. היא הייתה הבת הרביעית במשפחה בת 7 ילדים.

אביה מיכאל היה סוחר בתבואות, ואימה שפרינצה טיפלה בבית ובילדים.

הם היו משפחה דתית, והבנים למדו בישיבות.  הבנות למדו בבתי-ספר יהודים בפולנית.

אמי הייתה חניכה בבני-עקיבא, וכשהייתה בת 18 הלכה להכשרה בחווה שמטרתה הייתה להכשיר אותם לעלייה לארץ ישראל.

בשנת 1939 בחודש אפריל (4 חודשים לפני פרוץ המלחמה) עלתה ארצה בעלייה בלתי-לגאלית, וכך הייתה לניצולה היחידה ממשפחתה. כל היתר נספו בשואה.

אבי מרדכי, בן לאשר ולחיה-רחל, גדל בעיר לז'נסק בפולין.  אביו היה שוחט ואימו גידלה את הילדים.

אבי  למד לימודי קודש וחול בעברית, כמו רוב ילדי העיירה, ואחר כך עשה הכשרה לרבנות.

שניים מאחיו עלו ארצה בתחילת שנות ה-40  של המאה ה-20. אחיו הבכור גר בגרמניה, ובפרוץ המלחמה עבר לבלגיה ואחר כך לצרפת, ממנה גורש למחנה- השמדה.

אחותו ומשפחתה ביחד עם אביו גורשו לרוסיה, ומשם נדדו למקומות שונים. האב נפטר בדרך.

אני, רחל דשא,  נולדתי  בסוף שנת 1943 בכפר-פינס, שם גרו הוריי (דבורה ומרדכי)  ב"הכשרה" שיועדה להתיישב בכפר עציון, קיבוץ חדש, שקם רק אז.

כשהייתי בת מספר חודשים, עברנו לגור שם. כפר-עציון היה בתחילה הקיבוץ היהודי היחיד בגוש-עציון, שהיה ממוקם בין בית לחם לחברון. אחר-כך נוספו עוד 3 קיבוצים.

פינוי הילדים והאימהות בכפר עציון

בחורף שנת 1947, כפר עציון היה במצור, הערבים שלטו על הדרכים אליו, והבריטים לא התערבו.

הוחלט על ידי שלטונות המדינה שבדרך, לפנות מהקיבוצים את האימהות והילדים. בלילה חשוך, נסענו בלי אורות לכיוון ירושלים, שם שיכנו אותנו במנזר רטיסבון  שבמרכז ירושלים.

כאשר היו קרבות ופיגועים בירושלים, העבירו את כל הילדים לישון במרתף של המנזר. בתקופה זאת הרגשנו כולם פחד ואי-וודאות.

ב- ד' ו- ה' באייר, בערב הכרזת המדינה, הגיעו לכפר עציון אלפי ערבים מכפרי האזור וחיילים מהלגיון הירדני. הלוחמים בכפר היו כ- 240 חברי הקיבוץ- גברים ומעט נשים ולוחמים מהפלמ"ח. היה להם מעט נשק, וכמעט לא הייתה תחמושת. חלק מהלוחמים נהרגו בקרב.  את היתר שנכנעו, טבחו הערבים.

רק 3 גברים ניצלו. אבי לא היה ביניהם.

אחרי שנגמרה המלחמה, הוחלט על ידי הנשים ומעט הגברים שנשארו, להישאר בינתיים במסגרת של קיבוץ, עד שכל אחד יתאושש ויחליט על המשך דרכו. כך עברנו בחופש הגדול לבית-ספר "נצח ישראל" בפתח תקווה, ואחר-כך לקבוצת בתים שהיו שייכים לערבים, אך גרו בהם קצינים בריטים ב"גבעת עליה" שביפו.

 עד סוף כיתה ג', חיינו במסגרת של קיבוץ.

רוב חיינו כילדים התנהלו בחוץ: בחצרות, על העצים, על הגדרות, וכמובן- בשפת-הים הקרוב אלינו ומקום בילוי קבוע.

בית-הספר היה בבת-ים, ואהבנו אותו מאוד, במיוחד את החברים וההפסקות.

  אימא שלי יצאה ללמוד עבודה סוציאלית ועבדה במקצוע.

כשהייתי בסוף כיתה ג' הוחלט לפרק את המסגרת הקיבוצית.

חלק מהאנשים עברו להקים ישוב חדש ששמו נקרא ניר עציון,  מושב שיתופי בהרי הכרמל. חלק עברו לקבוצת יבנה, והאחרים התפזרו במקומות שונים. נשים רבות וילדיהן נשארו לגור בגבעת עלייה, וכן גם אנחנו.

שינוי המסגרת היה קשה לכולם. אבל במשך השנים המשכנו לבלות כל קיץ במחנות קיץ משותפים, שאליהם הגיעו ילדי כפר-עציון ממקומות שונים בארץ.

לאחר קום המדינה, המצב הכלכלי בארץ היה קשה לכולם. האוכלוסייה גדלה, באו עולים מכל הארצות, חלקם ניצולי מלחמה, אנשים שאיבדו משפחות ו"פתחו דף חדש".

 נוצר מצב שהיה מחסור גדול במזון, בביגוד, בריהוט ועוד. הממשלה החליטה לחלק את המשאבים כך, שיהיה מעט לכולם. לכל משפחה הוקצב מזון ומצרכים אחרים לפי הרכב המשפחה. כך למשל, כל ילד יכול היה לקבל זוג נעלים אחד בשנה. בדרך כלל קנו נעלים גדולות במספר או שניים וכשהרגל גדלה יותר, חתכו פתח באזור האצבעות.  בגדים העבירו מאחד לשני. לכל ילד היו בגדים מועטים, ואמי הייתה מכבסת בערב, כדי שיהיו לי בגדים לבית-הספר.

בשנת 1962, בזמן לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, הכרתי בחור נחמד, בנצי, שלמד איתי מספר קורסים משותפים. אחרי שנתיים התחתנו. אני הייתי בת 21, והוא בן 22.

גרנו בדירה שכורה בבני-ברק  עד סיום הלימודים באוניברסיטה.

בבני-ברק נולד בננו הבכור, מרדכי (על שם אבי), המכונה מוטי.

 לאחר 3.5 שנים, נולדה שרית, שנקראה על שם אמו של בנצי, שרה.

באותה תקופה גרנו באשדוד. בנצי עבד בנמל, אני סיימתי לימודי עבודה סוציאלית ועבדתי בעירייה.

עברנו לגור בחולון כששרית הייתה בת 10 חודשים, ושם נולדה בתנו הצעירה נגה.

במרוצת השנים, נישאו כל ילדינו: מוטי עם בלהה אנגלמן, שרית עם שי תשובה, ונגה עם שגיא זאבי.

נולדו לנו 11 נכדים: למוטי ובלהה: ניצן, יותם, שירה, רותם, הדס ורות.

לשרית ושי: שקד, שחר ורועי  ;   עם שקד אני עושה עבודה זו, ונהנית מכל רגע.

לנגה ושגיא: שיר וכפיר.

 

אני תלמידה בכיתה ו, בביה"ס "צוקים" בשוהם.

פעם בשבוע אני הולכת לבית ספר למחוננים- "רבדים".

אני אוהבת לשחק טניס, לקרוא, לטייל, ללכת לצופים ולהיפגש עם חברות.

עם סבתא אני אוהבת ללכת למוזיאונים, לטייל, לטוס לחו"ל, לישון אצלה, ולאכול את המאכלים הטעימים שלה.

 

 כיום

יצאתי לגמלאות לפני 6 שנים, אחרי כ- 40 שנות עבודה כעובדת סוציאלית.

מאז, אני ממשיכה לצייר, שרה במקהלה, מתעמלת, הולכת למוזיאונים, שוחה, נפגשת עם חברות, טסה עם כל נכד לחו"ל כשהוא מגיע לגיל 11, מתנדבת קצת, ומקווה להמשיך ליהנות ביחד עם בן- זוגי משכבר הימים, בנצי.

 תחביביי