מאגר סיפורי מורשת

 שמי חיה אוחיון, נולדתי בשנת 1942 במרוקו בעיר מכנס. יצאנו לדרך לעלות לישראל בשנת 1951, אולם אני לא הגעתי לארץ עם משפחתי……

העיר מקנס במרוקו – הקהילה היהודית  "תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודי גירוש ספרד לעיר, והיא מנתה 30,000 איש בשיאה…. פוגרום קשה ממנו אירע ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו באופן רשמי. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו, אך מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי ב-28 באפריל 1912‏‏‏‏…הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלך המאה ה – 21 והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה בשנת 1956"

בשנת 1949 אני ומשפחתי היינו בדרכינו לארץ ישראל בהפלגה בדרך לצרפת ממרוקו, בצרפת הייתה חניה של שלושה חודשים. הייתי ילדה  קטנה בת 6 . שיחקתי, השתוללתי ותוך כדי משחק נפלתי במדרגות ושברתי את עמוד השדרה, לקחו אותי לבית חולים, עשו לי גבס ואשפזו אותי בבית החולים. ההחלמה נמשכה כשנה וחצי, הורי לא נשארו איתי בצרפת והם עלו לארץ.

נשארתי בהשגחת הנזירות בבית והובטח להוריי שהם יעדכנו אותם במצב הרפואי שלי וברגע שאחלים ישלחו אותי לארץ ישראל. לאחר שהבראתי הם הפסיקו לעדכן את הוריי וסירבו להחזיר אותי לארץ, הנזירות גידלו אותי על פי מנהגי הדת שלהן.

אבי פנה לסוכנות היהודית שיעזרו לו להחזיר אותי בחזרה לארץ, רק אחרי שנה הגיעו נציגים של הסוכנות היהודית, חטפו אותי והחזירו אותי לארץ. הגעתי לנמל חיפה באנייה, אבי חיכה לי קנה לי בגדים ונסענו להרצליה לפגוש את אמי והאחים שלי שחיכו לראות אותי.

אמי חילקה שתייה לכולם והשמחה הייתה גדולה. אני, לעומת זאת לא הבנתי מה קורה סביבי, כל הזמן בכיתי שאני רוצה לחזור חזרה לאמא שלי, הנזירה בצרפת, מי שחשבתי שהיא אימי. לא ידעתי לדבר עברית ולא הבנתי דבר.

להורי הייתה חברה בשם סול יפרח שדיברה  ושלטה בשפה הצרפתית. סול, דברה עימי, היא הסבירה לי שאלה הם ההורים האמתיים שלי. לאט לאט הסבירה לי שמעתה אחיה איתם. בהתחלה, היא לקחה אותי איתה לכל מקום. לאט לאט התרגלתי למשפחתי מחדש, למדתי את השפה העברית..