מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי הינדה וורובל. נולדתי בשנת 1945(חמישה חודשים לאחר השואה) ברוסיה, בעיר סמרה (קובישב), להוריי מלכה וויקטור רובינשטיין.

הורי נולדו בפולין, אימי מהעיירה מולדובה ואבי מהעיר וורשא. הורי ברחו לרוסיה מפולין מהנאצים בתחילת מלחמת העולם השנייה. אימי הייתה בת 15 כשעזבה את  בית הוריה, אליה הצטרפה אחותה הצעירה ממנה בשנתיים ושתיהן יצאו לחפש להן מקלט. הן הגיעו בודדות מכל המשפחה.

אבי ברח מפולין והגיע בודד לרוסיה. בשנת 1941 הורי התחתנו כלומר, באמצע המלחמה, המלחמה הגיעה גם לרוסיה והורי נאלצים שוב ליטול את מקל הנדודים ולברוח בתוך רוסיה  צפונה עד לסיביר. בסיביר נולד אחי הבכור חיים, הוא נולד בשנת 1943. הורי שהו בסיביר עד לסיום המלחמה, ומיד בסיומה עזבו את סיביר והחליטו לצאת דרומה. כך נולדתי בסמרה שברוסיה, כאמור, מיד לאחר המלחמה. הורי החליטו לחזור לפולין ולחפש את משפחתם שהותירו שם, אך שניהם לא מצאו אף לא קרוב משפחה אחד. בשלב זה עזבו את פולין ועברו לגרמניה ששימשה תחנת ביניים עבור הפליטים: משם הם החליטו לאן להגר, היו פליטים שנסעו משם לאמריקה, אחרים לארצות אירופה או לארץ ישראל.

אבי חשש שאם ניסע לאמריקה או לאירופה לא נצליח לשמור על הזהות היהודית שלנו ורצה להגיע רק לארץ ישראל. ב1949, שנה לאחר קום המדינה הגיעו נציגי הסוכנות והסיעו אותנו לצרפת בדרך לא"י..

חיכינו כמה שבועות לאנייה שתביא אותנו לארץ ואז  עלינו עליה והפלגנו לארץ. ירדנו מהאנייה בחיפה. כשהגענו לארץ נפל לי הסנדל לתוך הים, בכיתי לאבי שאני רוצה את הסנדל, אבא שלי ניסה להסביר לי שאי אפשר לקפוץ לים ולהביא לי את הסנדל, וכדי להרגיע אותי הבטיח לי שנעצור בחנות ונקנה סנדלים חדשות, אך אני לא הסתפקתי בזה ואמרתי שאני רוצה סנדל כמו שהיה לי בצבע תכלת. מיד כשהגענו לארץ, הסוכנות לקחה אותנו לתחנת הביניים שער העליה, ומשם הפנו אותנו למעברת ג'ליל זו גלילות של היום ליד הרצליה. שם שהינו מס' חדשים אני ואחי הלכנו לגן והורי עבדו בקטיף פלפלים.

לאחר מס' חדשים הגענו לאשקלון, כשהגענו העיר הייתה שוממה, לא היו בה הרבה תושבים ורוב תושביה היו ערבים. גרנו בשכנות עם הערבים והיחסים היו מצוינים. לאבי היה חבר ערבי שקרא לו "אחי", שם העיר אז היה ורק ב1951 הוועדה לשמות ערים שינתה את שמה לאשקלון על סמך מיקומה התנ"כי. ב1951 עזבו הערבים את אשקלון והתיישבו לערים הערביות שבתוך הקו הירוק. אנחנו היינו מראשוני המתיישבים היהודים. אח"כ הגיעו לעיר עוד עולים חדשים ממדינות מזרח אירופה מהונגריה, רומניה, צ'כיה ופולין. מאוחר יותר הצטרפו גם עולים מעירק, מלוב ומתימן.

כשאני הייתי בגן ואחי הגדול התחיל ללמוד בכיתה א' הביאו אותנו לאשקלון ושם אחי המשיך ללמוד בבית הספר, אני בגן, אימי עקרת בית ולאבי הייתה חנות שעונים ותכשיטים. בארץ הרגשנו טוב מאוד, נתנו לנו בית ערבי בצפון אשקלון (היכן שכעת נמצא חאן), גרנו בשכונה יהודית בסביבה טובה ונוחה, וברוך ה' היו לנו חיים נורמטיביים. בשכונתנו היו ילדים רבים ושיחקנו איתם הרבה מאוד משחקים כמו למשל: חמש אבנים, מחניים, קלאס, חבל ועוד… וכן גם אנו המצאנו לעצמינו משחקים שונים. השפה המדוברת אצלנו בבית הייתה אידיש ואבי הקפיד שנשמר אותה. גם בגן דיברנו באידיש. וזו השפה שהמשכתי לדבר עם הורי וילדי כי היה חשוב לנו לשמר את השפה המיוחדת לנו .

כשגדלתי הלכתי לבית ספר "כצנלסון" ושם למדנו חשבון, עברית, תנ"ך ואנגלית (התחלנו ללמוד אנגלית בכיתה ו'). בבית הספר היו אין סוף עונשים כמו למשל: לעמוד בפינה, להכות על היד בסרגל, לשבת בחדר המנהל ועוד הרבה מאוד עונשים, אך אני ברוך ה' הייתי תלמידה טובה ולא נענשתי. כמובן שהיו גם פרסים ותיגמולים: אם למדנו יפה היינו מקבלים פרס לצאת באמצע השיעור לחצר ולשחק… אני זוכרת את המחנכים שלי בבית הספר ואפרט לכם אותם: התחלתי בכיתה א' עם המורה טובה שלימדה אותנו גם בכיתה ב', בכיתות ג',ד' חינכה אותנו מורה ושמה רחל. בכיתה ה' הייתה לנו מורה שקראו לה אסתר, אך באמצע השנה היא עזבה והחליף אותה מורה שקראו לו שאול, בכיתה ו' היה לנו מורה שקראו לו אהרון, בכיתות ז',ח' היה לנו מורה שקראו לו יהודה, ובתיכון כל פעם החליפו מורים ולא היה מורה מחנך קבוע לכל כיתה.

בכיתות ז', ח' הייתי  בתנועת נוער של "השומר הצעיר" ושם ארגנו לנו טיולים מעניינים על הארץ, לקחו אותנו לקיבוצים, למסעות ליליים וזה לימד אותנו הרבה מאוד על הארץ.

כשסיימתי את לימודיי בבית הספר התגייסתי לצבא, ולאחר הצבא עבדתי בבנק איגוד- לשעבר בנק קופת עם- בתפקיד מנהלת חשבונות. התחתנתי בשנת 1969, ועדיין המשכתי לעבוד בבנק, אך לאחר שנולדה לי הבת השנייה הפסקתי לעבוד, כי רציתי בעצמי לטפל בילדיי ולא מטפלת. כשבנותיי גדלו חיכיתי שיתחתנו ויביאו ילדים לעולם כדי שיהיו לי נכדים. כיום, יש לי ב"ה 2 בנות נהדרות ונכדים מקסימים כמנין שבטי ישראל, בלהע"ר.

זוית האישית

סבתא הינדה: שמחתי להגיע לבית הספר ולהשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי" שהייתה מאוד מעניינת, התרשמתי מאוד מבית הספר, מצוות המורות והמנהלת ונהניתי מכל רגע. כל כך רציתי שיגיע יום שלישי כדי ללכת לבית הספר ולהשתתף בתכנית. אני מודה מאוד לכל הצוות ולמנהלת היקרה.

יסכה: היה מרגש לראות את סבתא מגיעה בכל שבוע למפגש, סבתא מאוד נהנתה מהאווירה הביתית ששוררת בבית הספר. סבתא לא נוהגת לספר בדרך כלל על עצמה, ולכן מרבית הסיפורים לא היו ידועים לי.