מאגר סיפורי מורשת

מאיה יקרה,

זכות מיוחדת היא ללוות אותך בפרויקט "הקשר הרב- דורי" בבית-הספר. חשתי אושר גדול לספר לך על משפחתי ושמחתי להעביר לך את המורשת עמה גדלתי. זכרתי יחד איתך את הורי, שנטעו בנו חיים ודרך – ארץ וליוו אותנו במסירות ובאהבה אין -קץ.

משפחתי, מוצאה מאירופה. אמי נולדה באוסטריה, אבי נולד בעיר קאליש בפולין המערבית. הם התגוררו שנים רבות בברלין – בירת גרמניה. בשנת 1932 עלה היטלר לשלטון וחיי היהודים בגרמניה הורעו. על כן, החלה הגירת יהודים מחוץ לגבולות גרמניה. הורי עלו לארץ בשנת 1934 כשהארץ הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. רוב משפחותיהם נשארו באירופה ורובם כפי הנראה – נספו בשואה. ניצלו אחיינים בודדים של אמי שברחו בזמן המלחמה לברית המועצות. אני לא יודעת הרבה על משפחות הוריי כי הנושא היה כאוב מאוד מבחינתם ולא רציתי להעציב אותם בשיחה עליהם.

בשנת  1934הייתה עלייה ניכרת של יהדות גרמניה- שנתיים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. הם הבינו שכדאי לעזוב למקום אחר: אמי זכרה את המצעדים של "היטלר יוגנט" (הנוער ההיטלראי) בעלי האופי הצבאי, עם התלבושות החומות ברחובות ברלין.

לאמי הייתה אחות בעלת משפחה עם שני ילדים שגרה לא רחוק מהם בברלין.

הרשל גרינשפן:

בשנת 1938 הגיע צעיר יהודי בשם הרשל גרינשפן (שם נעוריי) לבניין שגרירות גרמניה בפריז ורצח אחד מעובדיה. הוא נעצר ע"י המשטרה הצרפתית. במקבילו כתוצאה מכך החלו פראות ביהודי גרמניה. רבים נאסרו וההמון הרס בתי מגורים, בתי עסק, חנויות ומוסדות יהודים במה שנקרא מאוחר יותר "ליל הבדולח" (בגלל כל הזגוגיות שנשברו בבתים ובחלונות ראווה).

באותה תקופה חיה עדיין בברלין האחות עם משפחתה. הקשר בין שתי האחיות התנהל באמצעות הדואר. בעקבות ליל הבדולח נוצרה בעיה חמורה: היה חשש לשלוח מכתב כששם השולח הוא 'גרינשפן'. שמא הדבר יגרום צרות ויסבך את המשפחה שנותרה בברלין.

נולדתי בשנת 1940 וגדלתי בעיר חיפה, בשכונת בת גלים, אשר לחוף הים. במורד הר הכרמל, במרחק לא גדול מבתי השכונה, היה כפר ערבי ושמו 'זיתון' (רח' אלנבי היום). מכפר זה היו נורות יריות מדי פעם אל בת גלים.

הדרך לביה"ס התיכון בהדר הכרמל עברה בשכונות עוינות, ועל כן נסעו התלמידים באוטובוסים משוריינים. היו ימים שבהם בוטלה הנסיעה בשל יריות בדרך.

מתנדבים תושבי השכונה שמרו בלילות מפני התנכלויות. לילה אחד היה ניסיון להבריח לתוך השכונה מכונית נפץ, אבל למרבה המזל, השומרים הצליחו להרחיק אותם מן הבתים ולמנוע אסון. אני זוכרת כילדה קטנה, את ההתרגשות בבוקר שאחרי.

יום אחר, הייתה התרגשות רבה והרחובות היו מלאים אדם:

אניית מעפילים, "חיים ארלוזורוב" שמה, הגיעה לחופי בת גלים, התקרבה לחוף ועלתה על החול, ואז, במהירות רבה הורידו אנשי הפלמ"ח –פלי"ם, שפקדו על האנייה, את העולים החדשים לחוף, ופזרו אותם בין תושבי השכונה, על מנת שהבריטים ששלטו אז בארץ, לא יגלו אותם למחנות מעצר בקפריסין. לשאלת החיילים הבריטים (הכינוי שלהם היה 'כלניות' בגלל הכומתות האדומות) מי הם, ענו כולם , ותיקים כעולים, "אני יהודי מארץ ישראל". האנייה נשארה על החולות בקרבת החוף עוד שנים אחדות, ושרידיה הועברו למוזיאון ההעפלה בחיפה.

עם הכרזת המדינה, בה' באייר תש"ח, הוקמה במה ליד חוף הים בבת גלים כדי לחגוג עם כל תושבי השכונה.

הראשון שעלה לברך היה רב השכונה, הרב מולדבסקי. הוא החל לברך ברכת 'שהחיינו', ולפתע, מרוב התרגשות קיבל התקף – לב ונפל. השמחה נמהלה בדאגה. בשנים שאחרי עליית הוריי ארצה, היה זרם בלתי פוסק של עולים שהגיעו באופן לא חוקי, מכיוון שהבריטים לא חילקו אשרות כניסה לארץ. התנאים היו מאוד קשים:

קושי למצוא מקום מגורים, להשיג עבודה, הרבה משפחות חלקו דירות, בכל חדר התגוררה משפחה והמטבח והשירותים היו משותפים (לזה מכוון השיר "צריך לצלצל פעמיים"). בכל זאת אירחו ההורים פעמים רבות עולים שהגיעו- בדרך כלל אנשים עריריים, חסרי משפחה- כדי לתת להם הרגשה של בית ומשפחה.

אני זוכרת סיפור שסופר במשפחתי שאירע עוד טרם לידתי: אחד השכנים החליט לנסוע לפולין ואז החליטה אשתו להצטרף אליו לשבועיים. את התינוקת היונקת לקחה איתה, אבל את הבן, בן העשר, השאירו בבית הוריי. בהיותם בפולין פרצה מלחמת העולם השנייה ועקבותיהם נעלמו. הילד גדל כשנה בבית המשפחה עד שנמצאו קרובי משפחה רחוקים באחד הקיבוצים והוא עבר אליהם.

כאשר הבריטים יצאו מן הארץ והחלה עלייה גדולה של פליטים- בעיקר ניצולי מלחמת העולם ה-2 ותושבי מחנות העקורים- שיכנו אותם בצריפים שהיו מחנה צבאי בריטי בעבר: צריפים גדולים ובהם עשרות אנשים שאין ביניהם שום זיקה, ביחד, בקור החורף ובחום הקיץ.

אני זוכרת עד היום את השירים שאמי נהגה לשיר: "יידישע מאמע", צימוקים ושקדים, "סרטים לך שולחת אמא", ניגונים ועוד.

ברבות הימים התנדבו הורי ל"משמר האזרחי" במקום מגוריהם. אמי התנדבה במחנה צבאי ועסקה בעבודות עזר, ובעקבות זה- קיבלה תעודת הוקרה על תרומתה.

בשנות ילדותי נהגו הילדות לאסוף "פרסים"- דמויות מודפסות על גבי נייר מבריק- ולשמור את האוסף בין דפי ספר.

לכל ילדה היה ספר זיכרונות שבו כתבו כל חבריה. למשל: "טוב לגור באוהל דל על אדמת מולדת מאשר בארמון פז על אדמת ניכר"

אבל התחביב האמיתי והאהבה הגדולה שלי היו קריאה. הייתי מנויה בספרייה השכונתית והיה לי היתר מיוחד לקבל ספרים אחדים בו זמנית. נהגתי להתחיל לקרוא את הספר עוד בדרכי הביתה.

רוב המשחקים הזכורים לי היו משחקי חוץ, משחקי רחוב: קלאס, קפיצה בחבל, גולות ועוד… בימי שישי אחר הצהריים התאספו ילדי הכיתה במגרש הספורט של ביה"ס ושיחקו "כדור הקפה"

סיימתי את ביה"ס היסודי בבת גלים ואת בית החינוך התיכון בחיפה. בשנים אלה הייתי חניכה מסורה ב'תנועה המאוחדת' ויצאתי מדי קיץ למחנות עבודה בקיבוצים 'איילת השחר', 'אורים', ניר אליהו'.

לקראת גיוסי לצה"ל הוצע לי להצטרף למדור הפסיכוטכני, העוסק בהכוונת חיילים לשירות עפ"י נתוניהם. שירתי בצה"ל שנתיים וחצי.

סיימתי לימודי הוראה בסמינר צה"ל, ואחר כך המשכתי בלימודים לקראת תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

עם נישואי לדוד מלמד, קבענו את ביתנו בעיר רחובות לאחר שסיים לימודי תואר שני בפקולטה לחקלאות ועבר 'בשירות שדה' (משרד החקלאות) באזור. אני לימדתי ספרות בכיתות ט' ו- י' בביה"ס התיכון האזורי בגדרה.

בשנת 1965 נסענו מטעם חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) לפרויקט שניהלה החברה באזור קזוין באירן, שנפגע קודם לכן ברעידת אדמה. שהינו באירן כארבע וחצי שנים עם בננו הבכור ירון שנולד בישראל. אני ניהלתי ולימדתי בביה"ס הישראלי שהוקם בקזוין.

לאחר הולדת בתנו נורית בישראל, נסענו לפרויקט של תה"ל בקולומביה. גרנו בעיר ברנקייה, על החוף האטלנטי של הארץ. בסיומן של שנתיים בקולומביה, עברנו לעיר לוגאן במדינת יוטה שבארה"ב שם המשיך בעלי בלימודיו וקיבל תואר Ph.d בהנדסת מים מאוניברסיטת Utah State. אני למדתי כתיבה אנגלית. בתקופה זו גם התבקשתי ע"י גורמים שונים לספר על ישראל ועל יהדות. דיברתי בפורומים שונים: בכנסים בכנסיות (מורמוניות בעיקר), בבתי ספר, בחוגים בבתים פרטיים וכן התנדבתי בביה"ס הניסויי שבו למדו שני ילדינו (במסגרת הפקולטה לחינוך של האוניברסיטה). שהינו בארה"ב שלוש שנים.

כששבנו לארץ גרנו ברמת אילן ושם נולדה בתנו נעה.

בשנים שבאו אחר כך הצטרפנו כל המשפחה לבעלי לעבודה בארצות שונות: לאיטליה, מקסיקו, ברזיל (ארבע פעמים) וכשהילדים בגרו, הצטרפתי אליו להודו, אורוגוואי, ארגנטינה, הרפובליקה הדומיניקנית, אתיופיה.

בשנה האחרונה עברנו מחיפה לגור בבת חפר, על מנת להיות קרובים לבנותינו ולמשפחותיהן (שתיהן גרות בבת חפר). בננו ומשפחתו גרים ב'כפר ורדים' בגליל.

בשנת 1996 הצטרפתי כמתנדבת למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה סייעתי טלפונית ובפגישות פנים-אל-פנים לנשים שפנו אלינו, לוויתי למשטרה, לפרקליטות ולבתי משפט. כמו כן יזמתי פרוייקטים שונים במסגרת המרכז. אני ממשיכה (זה למעלה מעשרים שנה) בהתנדבות זו גם היום.

הזוית האישית

אני ממש נהניתי ולמדתי על החיים שהיא חייה, והכרתי אותה מזוויות אחרות שלא ידעתי עליה קודם. היה ממש מרגש גם מהסיפורים של המבוגרים האחרים.