מאגר סיפורי מורשת

אחרית דבר

נגשתי אל תיעוד סיפור חיי, זרמתי עם מחשבותיי, חשתי שאני שופכת נקודות – אור על הנייר, ללא סדר וללא כיוון ומצאתי עצמי כותבת שוב ושוב על השואה.

עד כה, לא הייתי מודעת לעובדה שהשואה ליוותה אותי בכל חיי, למרות שנולדתי כאן, ולמרות היותי 'ילדת שמנת'. כל שידעתי הוא, שכף רגלי לא תדרוך על אדמת גרמניה. לא אכנס לויכוח, האם תתכן 'גרמניה אחרת'. כמוסיקאית, אני נאלצת לפגוש את השפה הגרמנית, להקשיב לה, אני נאלצת להקשיב למוסיקה של וגנר ואני עושה כל זאת בצער ובכאב.

אני ילדת שמנת

כך הוגדרתי בילדותי, ע"י המורה לצרפתית שהייתה ואולי הינה, ניצולת אושוויץ, עם מספר טבוע על זרועה. צרפתייה הייתה, ילידת פריס, והובלה לאושוויץ. לימים, כשלמדתי פסנתרנות ב – Montpellier בצרפת, ליווה אותי הסיפור על התלמיד לכינור, שנלקח על ידי הגסטפו, מתוך אולם הקונסרבטוריון למוסיקה, ונעלם אל מותו.

נולדתי בחיפה, כשנה לפני פרוץ מלחמת השחרור. לא זכור לי דבר. גדלתי על סיפורים, סיפורים בלבד. גדלתי במשפחה קטנה, 'פולניה' אך חמה, מוקפת בחברים ולא חסרה דבר. זכורים לי ימים שבהם עמדתי בתור עם אמי, ובידה פנקס קטן עם תלושים, תלושי מזון, בבגרותי הבנתי שהימים האלה כונו 'ימי דב יוסף', "שר הצנע" והלכה למעשה היו ימי צנע שבהם המזון חולק על פי מכסות קבועות עם העדפה גורפת לילדים. יש לשער שהורי, ואולי גם אחי, נהנו מאוד מתאבוני הירוד.

חברי אהרל'ה

אמא של אהרל'ה נספתה בביתם כאשר הפרימוס התלקח. אבא של אהרל'ה שכר מטפלת ניצולת שואה שבחרה לשתף אותנו, ילדים בני 5, בזוועות המלחמה. כשנסתי לביתי וניסיתי לשתף את אמי בסיפוריה של המטפלת, אמי שלחה אלי מבט עמוק ונוקב ושתקה. לימים הבנתי שהמטפלת הוותה עדות חיה לכל מה שהתרחש באירופה הנאצית והישוב בארץ, שמע, הקשיב, וסרב להאמין. אני זוכרת היטב, את הוויכוח שנהל דודי פיליפ ( במקור – פישל ) שבא לביקור מארצות הברית של אמריקה, ויכוח שניהל עם אמי, ולטענתו, הישוב בארץ ידע ובחר להתעלם, האמנם ?

"המלחמות היו אז לא אמתיות"

אחי אילן מבוגר ממני בחמש שנים. הערצתי אותו, את מראהו, שכן הוא יפה תואר ואת כל תעלוליו. גרנו בחיפה, ברחוב עמק הזיתים 7 – כמה אהבתי את הרחוב, כמו גם את שמו. מול המרפסת הצרה שהקיפה את מחצית הדירה, גדל לו עץ ענקי עב גזע, אחי הכיר בו כל ענף ועלה וכאשר מצא את דלת הבית נעולה הוא בחר להכנס הביתה בדילוג קל מהעץ למרפסת. למותר לציין את חרדתה של אמי שמצאה את אחי מוטל במרפסת, עם רוח חיים אך מבוהל ומפוחד. יש לשער שלא חזר על המעשה האמיץ הזה.

לא אחת הייתי שותפה נאמנה למלחמות שניהלו, אחי וחבריו, מלחמה מול אויב אכזר, הילדים מהשכונה הסמוכה. אני הקטנה, הופקדתי על הכנת הפצצות – מילוי גרביים באבנים והמגינים היו מכסים של פחי – אשפה. לדעתי הצנועה, איש לא שמר עלינו, הסתובבנו ברחובות השכונה, בהפקרות מוחלטת, ללא כל השגחה. אמנם המלחמות היו אז לא אמתיות, אך ללא ספק מסוכנות, ויש לשער שבימים ההם, בזמן הזה, נולדה לה המועצה הלאומית, לשלום הילד.

סבא אורי וגם החלבן

לא, לא אספר על אהבתה של אמי, ציפורה, לחלבן, כי לא היה כדבר הזה. סבא אורי שהוא אבי, הגיע מפולין עם מזוודה אחת ויחידה בידו, המזוודה האחת הכילה את כל רכושו, הגשמי והרגשי כאחד-סקסופון!

סבא אורי סבר, שאין לקבוע מזוזות במשקוף הדלת כי תפקידה של המזוזה להבדיל בין ביתו של נוכרי לבין ביתו של יהודי והרי בארץ ישראל כולנו יהודים. סבא אורי התמיד בדעתו זו, עד שהגיע לביתנו חלבן דתי חרדי, לבוש שחורים, איש נעים הליכות, שסרב לעבור את מפתן ביתנו בהעדר מזוזה. למותר לציין שהחלבן הוא זה שהתקין את המזוזה לרווחת כולם.

                                                              סבא אורי וגם החלבן

לימים, כשבגרתי, והתיישבתי אל מול אבי, עם דף ועיפרון, וניסיתי להתחקות אחר 'שורשיו', הוא ענה לשאלתי הראשונה במעין מלמול, וכאשר הגעתי לשנייה מבין עשרות, הוא פתח פיו והחל זועק: "מה את רוצה ממני, מה עשיתי לך, עזבי אותי", זעק וברח אל חדרו וכך הגעתי אל סופו של מה שאמור היה להיות, תחקיר שורשים. למורת לציין שסקרנותי גברה, ערכתי תחקיר ללא ידיעתו, ואני יודעת שהוא נולד וחי בפולין, בבית, בו שכבה אמו, בפינת חדר, חולת שחפת, גוססת, וכאשר נפטרה, ברח אל הנגרייה הסמוכה לביתו, עזר לנגר במלאכתו, ישן על הנסורת וגם התכסה בה, חסך כסף, רכש סקסופון ועם חברו זה עלה ארצה.

חברתי עמליה

את רחוב עמק הזיתים 7 כבר הזכרתי וכאן המקום לתאר את הפרידה מהבית האהוב, מהחצר האהובה ומכל החברים-אהרל'ה וקלרצ'לה, שרל'ה, שימל'ה ומרימל'ה ואני רחל'ה. חברתי עמליה, שייכת למעבר לביתנו החדש ברחוב הרצל 98 שגובל בוואדי רושמיה, שהוא סיפור בפני עצמו, סיפור שכולל נוף בראשית מדהים, סלעים וצוקים קרחים, היום – כביש !

בכיתה ד' הגענו אילנה ואני לכיתה צפופה ועמוסה בילדים ולפי העיקרון של 'מגיע אחרון יוצא ראשון, הורחקנו שתינו לבית ספר מאולתר, ברחוב גאולה. בית הספר כלל שתי כיתות ד' !!! אילנה הייתה ונותרה כבדת משקל ואיטית ומאחר והיה בכוונתי להגיע לבית הספר, לא נותרה בידי ברירה, אלא לשאת גם את ילקוטה שלה.

מאחר שמוקד הסיפור הוא חברתי עמליה, אומר ביושר, שאינני זוכרת אותה אלא בהקשר של היותה ילדת מעון, ילדה שגדלה, הלכה למעשה, בבית יתומים. הימים ימי הקמת המדינה, ומרבית חברי לכיתה חיו במעון, בתנאים לא תנאים. ואני, כאמור, ילדת שמנת, הגעתי בכל יום, לבית הספר, מצוידת בכריך לחם לבן מרוח במרגרינה וריבה, עם דגש על הלחם הלבן, ועמליה, בכל יום ויום בקשה לנגוס בכריך. אני די משתאה ושמחה לגלות את רגישותי לזולת בגיל כה צעיר – מכאן ואילך, בכל יום ויום, מספר הכריכים בילקוטי גדל פלאים ועמליה זכתה בכריך למהדרין.

חגיגות יום העצמאות

במלאת עשור למדינת ישראל, ובמלאת 11 לי, מדינת ישראל חגגה את יום העצמאות, בתהלוכה. התהלוכה נערכה בחיפה, איך לא? ואני הרי ילידת חיפה. האם יש קשר בין חגיגות העצמאות לבין שם הרחוב?

רחוב העצמאות, רחב מאוד, ארוך וישר וסלול לאורכו של קו החוף. חיפה נושקת לים התיכון. זר לא יבין. בנקודה מסוימת, בקרבת מערת אליהו הנביא שממוקמת בהר הכרמל, ההר גולש אל המים וכך עלה הרעיון בלבו של אליהו הנביא, להשליך את נביאי הבעל, אחד אחד, הישר למים.

ולעניין התהלוכה, אנחנו הצופים ממוקמים משני צדי הרחוב והם, חיילים במדים, צועדים בסך או מובלים על כלי משחית למיניהם, חיילים גאים, בפנים קפואות, ואנחנו, צוחקים ובוכים, מוחאים כף. כשהמדינה בגרה מעט, ונרגעה משכרון היוולדה, החליטה לוותר על המצעד ששידר כוחניות, בזבזנות ומה לא…

קריית חיים שלי

לאמי, היה היו, לידיעתי, 6 אחים ואחיות. לידיעתי כי, ככל הנראה, אחדים לא שרדו. מעולם לא טרחתי לברר, כי הששה ענו על כל ציפיותי, שכן ספקו לי בני ובנות דודים, לרב. דודי הבכור, נפתלי, אבד את אשתו וילדיו בשואה, ונשא לאשה את זינה הקומוניסטית, תמונתה במדי חיילת עם כובע חאקי על הראש, קישט את הבופט בסלון. אחיו של נפתלי שהם בהתאם לציפייה, דודי האהובים, לא גילו כל רגישות לאובדן, ואת הרגישויות שלהם גייסו להחרמתו, בשל הבגידה שלו במפלגת העבודה. דודי פישל, לימים פיליפ, הגר לאמריקה, וניפץ את כל המיתוסים, כי חי עם אשתו ושתי בנותיו, בעוני.

דודי נתן נשא לאישה, כמעשה משה רבנו, אישה כושית – ספק תימניה ספק עירקית ורק בימים אלה התברר כי הייתה טורקית אורפולית. אמי באה להכירה מצאה את אמה של הכושית יושבת ישיבה מזרחית על הרצפה ומעשנת, לא עלינו, נרגילה! אמי הפולניה, כהרגלה, אבדה את הכרתה, לכשהתעוררה החליטה כי, שרה הכושית , היא הגיסה האהובה עליה. והיא הייתה אחות בית – ספר, כן, אז הייתה אחות בבתי ספר וזו הכירה את כל הילדים, בשמם ואף דאגה לשלומם ולבריאותם. והיה גם יוסף ואשתו פנינה, ילידת הארץ, צברית למהדרין, אולי נולדה במסחה. השם מהדהד בראשי. והיה גם אליעזר ואשתו מלכה, שהיא סיפור בפני עצמו, היגיעה גם היא, בילדותה, למסחה, הצילה את חייו של דודי, שנעקץ ע"י היתוש אנופלס וחלה במלריה. ואחרונה אהובה היא יודית ( יהודית במקור ), אחותה של אמי, בכל רגע נתון בחיי הייתי מוכנה להחליפה באמי, כי היא הייתה חלומו של כל ילד.

הזכרתי את כל אלה, כי רובם המכריע חי בקרית – חיים וכך יכולתי לנוע בחופשיות ברחבי הקריה, יום פה, יום שם. קריית חיים הייתה רצף של בתים בודדים, ביניהם כבישים סלולים אספלט ומדרכות סלולות חול. שמות לא ניתנו לרחובות אולי כי לא הייתה להם צורה של רחוב והם תויקו על פי אותיות – רחוב א', רחוב ב', וכו'… קריית חיים נושקת לים התיכון וכך, בימי הקיץ, בשבת בבוקר, התכנס לו הפרלמנט, שמנה את כל דודי, דודותיי, וצאצאיהם, נטו אוהלים ונהנו מכל מה שים מעניק, מעולם לא שמעתי ויכוח, מעולם לא היו אי הבנות, גלויות לעין או לאוזן, משפחה פולנית. ואיך אפשר שלא להזכיר את הטיארות – עפיפונים, שחיימק'ה טרח והכין במהלך כל השבוע, כדי להטיסם בשבת, לעיניהם המשתאות של הדודים. 

כשבגרתי והצטרפתי לגדנ"ע ים, הגעתי אל החוף מכוון הים, בסירת מפרש, מלווה בחברי ובמדריך שלמה, זכור לטוב. אמי, שוב אבדה את הכרתה, ולכשהתעוררה, נאלצה לעמוד על החוף, מוקפת באבי ובבני המשפחה ההמומים, ולצפות בי, שוחה אל הסירה ונעלמת אל האופק.

אי אפשר שלא להזכיר את החצר של דודי אליעזר, כי גדלו בו עץ תות, וגם פרחים וגם יונים ותרנגולות, ואת הביצים הובלנו למרכז שיווקי בטנדר של דוד אליעזר. הטנדר של דודי אליעזר, היה כלי הרכב היחיד שנע ברחובות הקריה, ואל קצה החצר, מעולם לא הגעתי, כי, לדידי היה זה סוף העולם, שמאחוריו חלל לא כלום.

רבקל'ה

משפחתו של אבי הייתה מצומצמת מעט. היה שם דודו של אבי, טייבל, שהיה חרדי, שחור משחור ולמותר לציין שאבי היה אפיקוירס גמור וכאשר טייבל היגיע לביקור, נכנס הביתה בצהלה ויצא בכל רעש גדול ובטריקת דלת. משפחה פולנית מזן אחר. והיו גם האחים, יצחק וזיגמונד שעלו ארצה והגיעו לביתנו, עם עליוניות מחויטות אך קצרות שרוולים. אהבתי אותם מאוד, אותם, את נשותיהם שהיו נוכריות ואת ילדיהם, אתם אני בקשר הדוק גם בימים אלה.

הם עלו מעיירה בפולין, ויטקוב שמה, כולה מאוכלסת ביהודים, וכמעשה משפחת חלבי אצל הדרוזים, כל בני העיירה זכו לשם 'סגל', כך שלא ניתן לזהות מה מידת הקרבה ביניהם.

בהקשר הזה, אני רוצה להזכיר את רבקל'ה. בן – זוגי שיחיה, נתן, טוען שלאלוהים, בבואו לברוא את העולם, היו כוונות אחרות, טובות, אך משהו התפקשש לו בדרך, לא "לזה" התכוון והוא היצור הכי מתוסכל בתבל. באג וחסל !

תחת הכותרת הזאת, ניתן לנסות להסביר את חייה של רבקל'ה. היא הייתה ניצולת – שואה, ובתור שכזאת, ניתנה לה הזכות האלוהית, לזנוח את שתי בנותיה הקטנות, ומעת לעת, לברוח מביתה, בכל פעם שמישהו 'רודף' אחריה. השכנים היו מזעיקים את אבי ילדותיה, אינני זוכרת את שמו, אולי חיים, ולאחר חיפוש קל, היא נמצאה כאן או שם והוחזרה לביתה. וראה זה פלא, אבי ילדותיה, יצא למילואים, וניחשתם נכונה, הוא פשוט נהרג. את המשך הסיפור אינני יודעת, אך סופו מוכר לי, ילדותיה בגרו ונישאו וחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.

סיפורו של חפץ

צלילי הסקסופון של אבי ואולי גם צלילי הקלרינט שלו ליוו אותי בהיוולדי, צליליו של הכינור של אילן אחי, ליוו את ילדותי הרכה , אך על כל אלה גברו צלצוליו השמימיים של השעון של אמי. שכן, אלה הדהדו בחלל הבית כולו, בכל מחצית השעה, יום וגם לילה. הוא היה והינו שעון עץ, עם מנגנון מופלא, וניתן היה לדעת מה השעה המדויקת, לפי מספר הצלילים שהשמיע, לא ניתן היה לטעות וגם לא להתוכח – עם אור הבוקר, 7 צלצולים – בוקר, קמים ! ועם חושך הערב. 7 צלצולים – מתכוננים לשנת הלילה, ולמיטה !

השעון היה של אמי, אינני יודעת למה ומדוע, אינני יודעת מהיכן הגיע לביתנו ובהתאם לדינמיקה המשפחתית, אני משערת שקבלה אותו כמתנה קיבוצית, מאחיה. רק בודאות אדע, כי, בעזבי את הבית, התגעגתי, לא רק ליושביו, אלא גם לצלילי השעון. לאחר פטירת הורי, אחי ויתר על השעון, ומהר מאוד מצא מקומו על השידה, אצל בתי שני, ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה. אינני יכולה לומר כי נדם, כי, מדי פעם, מסיבה זו אחרת, ובשעה זו או אחרת, הוא משמיע צלצוליו, כמנסה להעיר את המתים מקברם, ומשלא הצליח, הוא שב אל עולם הדממה.

הקרח והנפט

הקרח הופיע בחיי, הן כשלג והן כקרח. הוא הופיע בחיי בהיותי ילדה קטנה מאוד, כשלג. שלג בחיפה. רבות סופר על השלג בחיפה בשנת 1954, כי שלג כבד היה זה, ואולי הוא יואיל ויופיע. יצאנו מחדר המדרגות של ביתנו ברחוב עמק הזיתים 7 ונחרדתי! מעטה לבן כיסה את החצר והפחיד אותי מאוד. אמי נשאה אותי בזרועותיה, ואני טמנתי את ראשי בחיקה ורק מפעם לפעם שלפתי עין תורנית לבדוק את המצב.

תמונתו של אחי אילן, משחק בשלג עם חברו מיכאל שהוא ממשפחת להמן המיתולוגית, משפחת הצלם החיפאי.

הקרח, כקרח, ליווה את חיינו במשך תקופה לא מבוטלת. בכל אחד מהבתים עמד לו במטבח מקרר. הוא דמה מאוד למקרר של ימנו, אך המנגנון היה שונה, כי קרר באמצעות 'בלוק' קרח שהוטמן בחלקו העליון והפך אט אט למים שזרמו בצינורות לחלקו התחתון. וכאן עצם העניין – בכול יום הופיע מוכר הקרח, שעבר מדירה לדירה ושיווק 21 בלוק קרח למשפחה. הוא – המוכר את הקרח, היה חלק מחוויות ילדותינו היפה. ובבואי לגור ברחוב הרצל 98 שהיה סמוך ל"בית התעשייה" גיליתי את המקום הפלאי בו הופכים, הפלא ופלא, מים לקרח. מדי פעם, אנו, ילדי השכונה, הינו חומקים לבית התעשייה להתבונן בפלא בהתגלמותו.

ואיך לא נזכיר את הנפט שהיווה מקור אנרגיה בסיסי ויעיל. בבתים לא מעטים, דלקו עששיות נפט, ובכול הבתים הבישול התבסס על נפט, הן בפתיליות והן בפרימוסים שנטו להתפוצץ, לשרוף דירות ואף להעביר אל השאול, נשים שכול רצונן היה לבשל אוכל או "להעמיד" דוד כביסה להרתחה. כך נספתה אמה של אהרל'ה. מאחר שלא היה כול אמצעי לחימום הבתים בימי החורף הקרים, אמי, ויש להניח שכולן כמותה, או, היא כמו כולן העמידה במרכז החדר, סיר מים על פתיליה, ולא ידעתי מה חימם יותר, האש הדלה או אדי המים.

סבי זליג

זהו תרגומו של מכתב שנכתב ביידיש ונשלח מקרית – חיים הקטנה לניו – יורק הגדולה, בשנת 1937, הכותב הוא הסבא שלי, זליג, והמכתב מיועד לדודי פיליפ וממנו ניתן ללמוד על חיי הישוב בארץ ישראל של אז. 

שלום לך בני יקירי

את מכתבך קבלנו ששימח אותנו מאוד שאתם כולכם בריאים ואתה מרוצה ממעשיך. צר לי שמנפתלי יש חדשות רעות, רע לו מאוד. הוא ברוגז קודם עלי ועל הילדים, הוא לא זוכר אתכם רק שאנחנו לא רוצים אותו. מה שאני מסביר לו שנסעתי לארץ-ישראל אז אני כאן… ומפיגלה ( ציפורה ) אין לנו נחת, עמדה להתארס והתבטל. איטטאלי ( יהודית ) גמרה את הקורס ומרוויחה משהו, מקום קבוע עדיין אין לה. יוסף עם נתן ועם אליעזר מרוויחים יפה אבל הם מתקשים כי הזמן לא טוב, לכן לא משלמים להם מספיק. אני מרוויח כדי לחיות, אבל הדירה יקרה. הייתי חי במנוחה אם לא היו לי הצרות עם נפתלי. קבלתי מכתב מאיטטאלי, היא כותבת מעט והיא רוצה לשלוח לך תמונה. עד היום היא לא היתה לביקור. ידיד ראה את הדודה רביצי ( ? ) אני לא יודע במה הם עוסקים. הייתי שמח אילו אתה ומשפחתך הייתם מבקרים אך לצערי לא נהנה מכך כי אין לנו את האפשרויות. אני רוצה לכתוב לך על חיינו כאן בארץ ישראל. נתן גר בחיפה בהדר הכרמל, הוא עובד לא רחוק ונוסע עם אוטו, זה עולה 1/2 גרוש. יוסף ואליעזר גרים בקרית-חיים, זה נקרא שכונת-עובדים. כאן גרים כל העובדים שעובדים בחיפה. כל השלושה אצל אותו קבלן. יש להם בתים משלהם עם שני חדרים עם שירותים וכל הנוחיות. נתן היה לו אותו הדבר אבל חבל שהוא מכר. הוא אומר שמי אמר שכל אחד צריך בית? ליד כל בית יש ירקות ותרנגולות, עוד כמה שנים יהיו להם גם פרות מעצי-פרי. יוסף ואליעזר נוסעים ב – 6 בבוקר עם הרכבת 15 דקות. הם לא פועלים אלא מקבלים מהארכיטקט את התוכניות והם בונים את הוילות הכי יפות והם נחשבים לבעלי מקצוע. אני עובד ב'משק' ששייך לקרן הקיימת, אני דואג לעובדים, מי שצריך עבודה ומי שעובד אני המשלם לעובדים. אני מרוויח לא הרבה, 4 לירות, כשחסר לי הילדים מוסיפים לי. מאז שהגעתי לארץ היא גדלה פי 5, כיום יש פה 1000 משפחות, יהודים זקנים כ – 150, לא כולם מרגישים טוב כאן, לא כל הילדים יכולים להחזיק אותם ולא כל ההורים יכולים להיות עם הילדים. להיום ספרתי לך מספיק, הרבה ברכות ונשיקות לכולכם, אביכם זליג, הדודה גם ונשיקות לכולם. 

הפסנתר

בימים ההם, וממש לא בזמן הזה, אמצעי התקשורת היחיד שליווה את חיינו, היה מכשיר מופלא, ששמו – רדיו! ממנו יכולנו לקבל מידע, גם אם מצומצם ביותר, על כל הקורה ביקום. בהיעדר טלפון, לא היתה כל אפשרות תקשורת, וכך היינו חשופים להפתעות אלה ואחרות – צלצול בפעמון הדלת – השכנה! או גם קרובים שעלו ארצה והנה הם, עומדים לפני, דוברים בשפה שצליליה מוכרים לי, אך משמעות הדברים זרה לי. ובביתנו, על שולחנון קטנטן, היה מונח רדיו ולו שתי דלתות קטנות, מעין מסך ! ואני, ילדה קטנה, נהגתי לקרב כיסא אל השולחן, לפתוח את המסכים, להשמיע מוסיקה ולנגן על שפת השולחן ?! היכן ראיתי פסנתר או היכן שמעתי את צליליו, אינני זוכרת, רק אוכל לומר בוודאות, שכלי הנגינה הזה ליווה את כל חיי, הצעירים, הבוגרים והמתבגרים.

לסיום, לקט זיכרונות

בן – זוגי עלה ארצה מרומניה, עם הוריו ואחיו, בהיותו בן 8, הם שהו באיטליה בתמיכת הג'וינט – ארגון יהודי זה, היה והינו אנטי ציוני, ניסה לשכנעם להגר לארצות הברית. לאחר שהות במעברה, הם פלשו בחיפה לדירה, במושבה הגרמנית, דירה אותה זנחו הטמפלרים.