מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אני וסבא ישבנו בצוותא

סבתא סבא ואורי,עליה באוניה1970
עץ המשפחה (מצומצם)
סיפורים ששמעתי מסבא יצחק לזרו

אני וסבא ישבנו בצוותא "על סבתא"…. 
היסטוריה משפחתית
נולדתי בשנת 1949 בבואנוס איירס, בן בכור למשפחה של ניצולי שואה שהיגרה מפולין לארגנטינה, דרך גרמניה, צרפת, אורוגואי ופרגואי. להורי קראו: חיים משה ברקוביץ ולושה זלנפרוינד ברקוביץ.
לאחר שני ניסיונות כושלים לעבור בסירה מגבול פרגואי – ארגנטינה, הצליחו בפעם השלישית וחצו את הנהר שהיה הגבול בין שתי המדינות.
 
הורי הגיעו  לארגנטינה כפליטים בלתי חוקיים, הם היו חסרי כל והתחילו חיים חדשים בעוני אך בתקווה ובשמחה שניצלו מהתופת. הארגון היהודי: "ג'וינט" סיפק להם ציוד בסיסי: שולחן, כיסא, שמיכה… הם למדו לדבר, לקרוא ולכתוב בספרדית בכוחות עצמם (לא היה אולפן…) והתחילו לשקם את חייהם לאחר המלחמה. גם סבתי,רוזליה לנדסברגר-זלנפראוינד (אם אמי) הגיעה מפולין והצטרפה אליהם.
 
בשנים הראשונות גרנו בבית משותף. הייתי, במידה מסוימת, מרכז חייהם, התגשמות החיים לאחר כל כך הרבה אבידות. לאחר שנים נולדה אחותי ציפי, היום ציפי אמנט. השמות שניתנו לנו הם לזכר בני משפחה שנספו בשואה. היינו משפחה מסורתית, אימי הדליקה נרות שבת, בבית חגגנו במיוחד את פסח, ראש השנה ויום כיפור. התלוויתי לאבי לבית הכנסת. 
אני אוהב ליצור קשרים עם אנשים, בתור צלם חובב אני נהנה לצלם בעיקר בני אדם. חוש הומור חשוב לי כדרך חיים ומסייע לי בהתמודדות עם מצבים מורכבים. 
 
ילדות 
ממשחקי ילדות זכורים לי תופסת, מחבואים, קלפים עגולים מקרטון או ממתכת עם דמויות שחקני כדורגל מארגנטינה בלבד, בשם: פיגוריטס,figuritas . שיחקנו בגולות וב- 5 אבנים.
נהגנו למלא במרק או בפלסטלינה מכוניות חלולות מפלסטיק ולשחק איתן מרוץ מכוניות על מסלול שציירנו על המדרכה. שיחקנו במשחקי בנייה והרכבה מחלקי מתכת מחוררים וברגים. היות וכדור היה יקר (כי הכדורים היו מעור עם פנימית) אלתרנו גם כדורים מגרביים. אהבתי מאוד כדורגל, כמו כל ארגנטינאי. הנאמנות לקבוצה לא ניתנת לערעור עד היום.
 
חינוך
התחנכתי בגן ילדים של הקהילה היהודית בבואנוס איירס. בהמשך, בבקרים, למדתי בבית ספר יסודי-יהודי בו למדנו ביידיש תכנים יהודים, ואחר הצהריים למדתי בבית ספר ממלכתי. התלבושת האחידה בבתי הספר בארגנטינה היא חלוק לבן בשם "מאפורת" (guarda polvo). הבעיה התעוררה כשהתחלנו לכתוב בדיו עם קסת וציפורן. למעשה זה הפך לקטסטרופה… היות והיה צריך לטבול את הציפורן בדיו לפני הכתיבה, הדיו טפטף בדרך לנייר ויצר כתמים על שולחנות העץ ועל החלוק שהפך למנומר או מנוקד במקרה הטוב… הדרך היחידה להוריד את הכתמים היה עם חומר מלבין ועם לימון והאימהות שלנו הפכו להיות למודות ניסיון במלאכת הכביסה. מדי פעם התבקשנו להביא לימון  ונייר זכוכית לבית הספר ולשייף את השולחנות.
במקום צלצול או מנגינה היה פעמון ידני (דומה לזה שיש באנייה אך קטן יותר) שהופעל, בדרך כלל, על ידי אחד המבוגרים מצוות בית הספר. הפעמון היה מבשר על יציאה להפסקות וכניסה בחזרה לכיתות. לפעמים היו נותנים לנו בתור פרס ואות כבוד לצלצל בפעמון.
 
בתיכון למדתי בבית ספר במגמת כלכלה והנהלת חשבונות. גם שם לבשנו תלבושת אחידה (חליפה ועניבה חובה). המשמעת הייתה קפדנית והדרישות הלימודיות גבוהות.
ציונות ותנועת נוער בתקופת התיכון
הצטרפתי לתנועת נוער ציונית בשם: "החלוץ-העצמאי", בתחילה כחניך ובהמשך כמדריך. זאת הייתה תנועת נוער ציונית בלתי מפלגתית. החוויה בתנועת הנוער הייתה משמעותית וחשובה עבורי בתקופה של עיצוב האישיות והזהות וללא ספק תרמה לקבלת החלטות  ולבחירותיי בהמשך הדרך.
סיפור שאירע לי בנעורי
ערב אחד, הלכתי עם חברים מתנועת הנוער להדביק על הקירות  בעיר בואנוס איירס, הזמנות לכינוס הקהילה היהודית לקראת אירועי יום השואה. לאחר שסיימנו  את העבודה, בדרך חזרה, הפתיעה אותנו חבורה של נערים כבני 20 – אנטישמיים שהתנפלו עלי והיכו אותי  (עד היום נשארה צלקת באפי). המשטרה התערבה, נשלפו אקדחים, אך בסופו של דבר התוקפים שהיו חמושים ברחו.
בשנת 1967 הגעתי לארץ על מנת ללמוד במשך שנה על החיים בישראל במסגרת "המכון למדרכי חו"ל בירושלים". לנסיעה הזאת נבחרו מספר חברים מהתנועה. התחייבנו לחזור לארגנטינה ולעבוד בתנועה במשך שנתיים, לרוב בהדרכה ובתפקידים מרכזיים. היינו חבורה של 9 חברה רציניים, אידיאליסטים וערכיים. ניהלנו יומן , כל שבוע מישהו אחר כתב במשך השנה. היומן שמור אצלי עד היום. באותה תקופה פרצה מלחמת ששת הימים ופינו אותנו מירושלים לקיבוצים של התנועות. אנו נשלחנו לקיבוץ מגל. מלאנו שקי חול לביצורי התעלות ועבדנו בעבודות שונות כדי למלא את מקום החברים שהיו מגויסים. קיבוץ מגל הופגז בזמן המלחמה, חברים נפצעו ונהרגו בעמדה ליד חדר האוכל. על שחרור ירושלים שמענו  ברדיו, בחושך, בחדר האוכל של קיבוץ מגל. באותה תקופה הקשר עם המשפחות היה בעיקר באמצעות הדואר. מכתבים ואיגרות דואר הגיעו לאחר כשלושה-ארבעה שבועות. טלפונים כמעט ולא היו זמינים וזה יכול להמחיש במעט את דאגת המשפחות בחול. 
כשחזרתי לארגנטינה עבדתי בתנועה כמצופה והתחלנו להתארגן בגרעין עלייה כדי להגיע לארץ. באותה התקופה תנועת הנוער "החלוץ העצמאי" התאחדה עם תנועה נוספת: "למרחב". הוחלט לחלק את שכבת הבוגרים לשני גרעינים, כדי להשאיר חברה לתחזק את התנועה.
באותה תקופה הכרתי את שולה (לוי-סולץ,היום סבתא שוליתה) שהייתה בגרעין הראשון מהתנועה החדשה. היינו למעשה הזוג הראשון של התנועה המאוחדת.
 
עלייה והתיישבות
נישאנו בשנת 1970 ועלינו לארץ לקיבוץ אלומות בצפון, קיבוץ שהתחדש לאחר שנעזב מספר פעמים על  ידי חבריו. היינו צעירים מאוד, חדורי מוטיבציה ואידיאלים, אבל  ידענו מעט מאוד על ניהול ובניית קיבוץ. היינו פעילים בוועדות השונות של הקיבוץ ומעורבים בכל ענייניו.
תמונה 1
 
התגייסתי  לצבא עם כל הגרעין במסגרת הנח"ל, כשכבר הייתי אב לבתי הבכורה אביטל. עובדה זו הבטיחה לי יציאה הביתה כל סוף שבוע, פריבילגיה משמעותית לחייל.
 
הורי ואחותי עלו לארץ בעקבותינו והשתקעו בחולון והפכו לעולים חדשים. זאת הייתה הפעם השנייה שהם חצו יבשות אך הפעם המהגרים הפכו לעולים חדשים בישראל.
בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים וקיבוץ אלומות הפך למרכז חנייה של כוחות צהל שנלחמו בגולן. לא היו לנו מקלטים מסודרים ובהיותנו עולים חדשים לא ידענו כיצד לנהוג. לא היו לנו טלוויזיות  בבתים ולכן כל ערב  התכנסנו במועדון של הקיבוץ להתעדכן בחדשות. רוב הבחורים גויסו למלחמה ונשארנו מעטים, לרוב בנות וילדים. באותה תקופה עבדתי כאקונום והייתי צריך לדאוג לאוכל לכל אנשי הקיבוץ. היה מחסור בביצים ופעם ראשונה הכרנו אבקת ביצים. לא פעם נסעתי לעמק הירדן ובדרך היו אירועים שונים, הפגזות, מטוס שנפל לכינרת ועוד.
בשנת 1974 נולדה בתנו הצעירה מרב, ועברנו לקיבוץ חצרים שבדרום. לאחר התאקלמות קצרה השתלבנו בחיי הקהילה בחצרים ומליאתי תפקידים שונים בריכוז ועדות ובתפקידים חברתיים שונים.    
 
בשנת 1981 המשפחה גויסה על ידי הסוכנות היהודית לשליחות בתנועת נוער בארגנטינה, כשאחת המטרות הייתה לחזק את הפעילות של החברים הבוגרים בתנועה ולאחד תנועות הנוער: "דרור"   ו"איחוד הבונים". זאת היתה תקופה  מעניינית ומאתגרת. נהניתי לעבוד עם הנוער ולחנך אותם לעליה ולהגשמה.
בשנת 2002  נולד נכדינו הראשון, רותם, וכך הפכנו לראשונה לסבא וסבתא. אחריו נולדו אורי ושירה, ילדיה של אביטל ודובי (מנור) אחים של רותם, ונעמה ועומר, ילדיה של מרב וזיו (שומרון). הנכדים מהווים עבורנו מקור של שמחה ואור, אנחנו מלווים אותם בגדילתם ובהתפתחותם. היינו רוצים להנחיל לדור הבא ערכים של אנושיות ואכפתיות לזולת, עזרה הדדית וצדק. אנו מייחלים שהם ימצאו את הדרך שסימנו להם באהבה. 
 
 תשע"ו

מילון

ג'וינט
אירגון יהודי הומניטרי לסיוע ליהודים בעולם נוסד ב1914 ופועל גם היום

מהגר
אדם שחי במדינה אשר איננה מולדתו.

פליט
אדם שנמלט מביתו או מארצו

תנועת נוער ציונית חלוצית
ארגון נוער שמאמין בעלייה לארץ ישראל ובהתיישבות בקיבוץ

אקונום
אחראי בקיבוץ על רכישת מזון וניהול התפריט

איגרת דואר
איגרת מבויילת (עם בול) שהוצאה על ידי הדואר כדי לשלוח לחול. בגוף האיגרת כתבו וכשקיפלו אותה הצד החיצוני הפך למעטפה

אנטישמיים
אנשים ששונאים יהודים

אידיאליסט
אדם שמאמין בהגשמת הרעיונות והדעות שלו

קסת דיו
היא צנצנת או מיכל קטן, עשוייה לרוב מזכוכית ,מיועדת לאחסון דיו

ציפורן
קנה ממתכת מחודד שמרכיבים על ידית וטובלים בדיו לכתיבה

ציטוטים

”חשוב להאמין בערכים, להתייחס בכבוד לכל אדם ולגלות אכפתיות לזולת ולסביבה “

הקשר הרב דורי