מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבני ברק בט' בסיון ת"ש (15.6.1940) להורים יוצאי פולין.

להורי קראו רחל וירחמיאל אדלר. משפחתה של אמי הגיעה לישראל בשנת 1924.

הם נחתו בתל אביב ושם הצטרפו לקבוצת יהודים שבאו מוורשה ותכננו להגיע ולהקים עיר חדשה: בני ברק, שהייתה רק חולות. את בתיהם הראשונים קבעו בצריפים מטים לנפול. את בית האבנים הראשון במקום בנה סבא שלי ר' לייבוש אדלר ובניו ברחוב ר' עקיבא. מים לא היו במקום והם נאלצו להביא מים על גבי חמורים מבאר רחוקה באבו לבן. סבא שלי היה מחרשתני לודז', סוחר תבואה ידוע, שנטש את כל רכושו בפולין ועלה לישראל. גם את המבנה הראשון בין שתי הקומות ברחוב הראשי הקים סבא. אני זוכרת את סבתי שהייתה עיוורת כשמעדה בחיפושיה אחר חמור שנעלם.

אבי, ירחמיאל, הגיע לבני ברק לבדו, בעקבות אמי, הם היו בני דודים. גם אבא עזב כל טוב בפולין ועלה לארץ ישראל. וכשהיו פרעות של הערבים נגד היהודים בארץ הוריו הפצירו בו לשוב לפולין סרב כי ראה את ייעודו בארץ ישראל, הוא מאוד אהב את הארץ. בסוף כל משפחתו נספתה בשואה והוא נשאר בזכות דבקותו בארץ ישראל.

הייתה לי ילדות מאושרת, חברות רבות, הרבה משחקי חוץ. למדתי בבית ספר "מזרחי" בבני ברק שהיה מעורב לבנים ובנות. בהיותי בכיתה ח' הפרידו לשני בתי ספר נפרדים: הבנות בבית ספר "משואות" והבנים בבית ספר "מעלות" שהיו משני עברי הכביש. יש לי זיכרונות משלטון הבריטים ובעיקר מהלילה שבו הוחלט בעצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית לעם היהודי בארץ ישראל הריקודים ברחובות נמשכו עד אור הבוקר.

בעלי, יוסקה, הגיע מירושלים. הוא דור שמיני בירושלים. כך ששורשיה של נעמה נטועים עמוק בארץ ישראל. אביה, צחי, הוא בננו הבכור.

זכרונות ילדותי

זכורני מימי ילדותי כשהבריטים היו מטילים מדי פעם "עוצר", לא הורשינו לצאת לרחוב, אנו גרנו ברחוב הראשי ויצרנו קשרים ידידותיים עם השוטרים שנקראו "כלניות", בגלל הכומתות האדומות, אנו השלכנו להם תפוזים והם בתמורה זרקו לנו חפיסות שוקולד למרפסת. אז האמת שכל עניין ה"עוצר" היה עבורינו, הילדים, חוויה משעשעת.

הזיכרון המשמעותי ביותר עבורי מאותה תקופה הלילה בו הכיר האו"ם בזכותה של ישראל למדינה. הוריי ודודיי ישבו צמודים למכשיר הרדיו והאזינו להצבעה שהועברה מהאו"ם, וכשהתברר שזכינו ברוב פרצו קריאות שמחה. התושבים כולם יצאו לרחובות בהם היו כבר שולחנות ובקבוקי שתיה, שתו בירה ופרצו בריקודים, אבא העיר אותי ולקח אותי על ידיו למרפסת כדי שאחזה במחזה המרגש שאינו נשכח מזיכרוני. עכשיו התחילה גם תקופת המאורעות, התקפות של ערבים, הטלות "עוצר" של האנגלים, כילדים התייחסנו לזה כעין חוויה. כמו למשל כשאמי,רחל, ישבה ותפרה עבורי תחפושת של מלכת אסתר. האוכל ניתן בקיצוב ובתוך כל המוהמה הזאת נולדה אחותי, מירי. זכורני יום אחד, טיילתי איתה ברחוב, בעגלה, ופתאום נשמעה אזעקה, לא איבדתי עשתונות ומיהרתי לשוב לביתי, כנראה שישנם מנגנונים באדם שמסייעים לו לתפקד במצבים מיוחדים.

בתוך כל המצב זה נמשכה השגרה בביתנו, המאכלים המיוחדים, געפילטע פיש, כבד קצוץ כל שבת אחר הצהריים על פרוסת לחם מרוח בשומן אווז, אוי, זה היה טעים!

כמובן פריטלעך- משולשים מבצק של אטריות מרודד דק מאוד מטוגנים בשמן עמוק ועל זה פיזר אבקת סוכר, זה היה הייחוד של אמי, רחל, וכמובן כרוב ממולא מתוק שהיה גם הוא מעדן.

כמו היום גם אז הילדים שיחקו בקלאס, קפיצה בחבל, דג מלוח, חמש אבנים ומחניים.

העליה של משפחת אמי לארץ בשנת 1924

סבי, אריה יהודה, עמד ליד חלון ביתו באחת השבתות וראה שבגינה ממול בחור גוי מכה נער יהודי הוא הזדעזע פנה אל משפחתו ואמר: "אנחנו מחר נוסעים לישראל!" הם הגיעו לבני ברק, התחילו בסלילת כבישים, הקימו צריפים ובינתיים הוקם גם תלמוד תורה ששם למדו הבנים בהמשך הוקם גם בית ספר ולמדו בו בנים ובנות. ואכן משפחתה של אמי,רחל, התערתה יפה בארץ.

ימיי נעורי

למדתי בבית ספר "מזרחי" שלמדו בו בנים ובנות בכיתות נפרדות. היינו בבני עקיבא, יצאנו למחנות קיץ כמו בני הנוער היום וגם שיגענו מורים כמו היום. אין חדש תחת השמש רק היום המחשבים מוסיפים תחכום וידע רב יותר.

כיום אני מורה בגמלאות, משתתפת בחוגי העשרה, בטיולים רבים במתנ"ס שבשכונתנו וביותר נהנית לבלות עם נכדיי.

אחד הרגעים המאושרים בחיי היה כשצחי הודיע שנולדה בת, זו נעמה.

"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"

הזוית האישית

נעמה:

סבתא אילנה, תודה על חוויה נהדרת שהענקת לי באהבה רבה. תודה על שעות רבות של השקעה בפרויקט של הקשר הרב דורי בפרט ובחיים בכלל. אוהבת מאוד מאוד, נעמה.

סבתא אילנה: 

נעמה יקרתי, אני מקווה שהתוודעת ולו במעט לשורשי המשפחה שלנו – שלך, המקורות למנהגים במשפחתנו, המסורת שאבא ואמא מעבירים לך ותרכשי מהערכים שלמדת, ממסירות, אהבה לארץ ישראל וברכתי לך הצליחי בכל אשר תלכי, סבתא אילנה.