מאגר סיפורי מורשת

אני בהוויה הארץ ישראלית תחילת הדרך נולדתי בתוניס. בבית חולים. שקלתי ארבעה וחצי קילו.

אימא מטילדה ז"ל הייתה אישה מסורה לביתה ולילדיה. הייתה לה חכמת חיים מיוחדת. למשל: היא לא ידעה לעזור לנו בשיעורי הבית אבל, הבינה מהאינטואיציה האימהית שלה שלשבת לידינו בזמן שאנו עושים שיעורי בית,זה נותן לנו את הכוח להצליח. כל פעם אימא חיפשה משהו רגוע, לשבת איתי ועם שתי אחיותיי, רינה וגילה. רק כאשר סיימנו היא הייתה קמה. אימא לעולם לא ישבה בלי לעשות כלום אפילו בשבת.

חיינו בבית קטן מאוד ב "General Ducros". בבוקר לפני שאנו קמים אימא הייתה פותחת את כל החלונות "ומגרשת" את "ריח השינה" מהבית.

לא תמיד היה טוב ליהודים בתוניס. החנוכייה למשל, היינו מדליקים אותה במקום מוסתר, מאחורי דלת הבית הנעולה.כילדה קטנה בדיוק לפני שעזבנו את טוניס אבא ביקש ממני להוריד מהבוידעם את ספרי הקודש והדפים הכתובים בעברית, שהיו מוסתרים שם.

ההחלטה לעלות לישראל

כש"חביב בורגיבה " עלה וטוניס הייתה רפובליקה עצמאית, אין יותר "כותב" אין יותר תנועות נוער יהודיות כמו "הצופים", "דרור". בתי הספר של "האליאנס" שהיו תחת "הפרוטקטורת" הצרפתי נעלמו. חובה היה ללמוד רק בערבית. "אחרי עצמאות תוניסיה ב-1956 חלה הרעה משמעותית במצב יהודיה. בורגיבה נהג להתבטא בחריפות כנגד ישראל, והיהודים נחשפו לרדיפות על רקע לאומני". (ויקיפדיה)

ברגע זה הורי החליטו שזהו: עולים לישראל. אורזים מזוודה אחת לכל המשפחה ביחד. אמא הכינה עוגה גדולה שהיא השאירה בתבנית כדי שלא תתפורר. מזמינים מונית עוזבים את הבית כמו שהוא מלא בכול הזיכרונות ויצאים לנמל כאילו הולכים למכולת ותכף חוזרים. איפה הרחוב שלנו שבתור ילדה שרצתי בו כול יום, כמו הכינים שחגגו לנו על הראש.

הגענו לנמל. גם פה חיכתה לנו הפתעה.

שלטונות המכס הכריזו שאבא גנב כספים ממשלת טוניסיה. הכניסו אותו לחדר מבודד ולנו אמרו להתפשט , ונגעו בגוף שלנו . בתור ילדה זכורה לי טראומה ובכי , עובדת המכס אמרה לנו גם לפסק רגליים. בנמל קבעו שאבא ישאר שם ולנו מותר לעלות לאוניה. כמובן לא כך עשינו. אחרי שהאוניה הפליגה נשארו בטוניס כמה שבועות, נודדים מבית לבית ממתינים שישחררו את אבא . כשהיגע הזמן שוב בעיה בנמל: הערבים החליטו שהעוגה שאמא הכינה לדרך מכילה יהלומים, לכן פוררו אותה מולנו וזרקו אותה שם.

באוניה לא היה קל. ב"Camp d Arienas" ב "MARSEILLE" היה צפוף מחסור אבל ראינו רק דבר אחד: הזהות הישראלית האחידה שלנו. כולנו עם עיניים מבריקות תקווה. שהינו שם כמה חודשים. הגיע הרגע. מחלת ים במשך שבוע בחצי, צפיפות, נסיעות,אוטובוסים,רכבת.

הגענו לעיר "GRENOBLE" הרב קרסנטי, היה אדם מדהים: מסביר פנים לכל יהודי,סובלן תומך. אשתו,הרבנית פנינה, הייתה רוחצת את הגופות של היהודיות שנפטרו בעיר. היא גם הייתה טבחית, במטבח שליד אולם האוכל. גם אמא הייתה טבחית שם. התפקיד שלנו,הילדים, היה לערוך את השולחנות בכל הזדמנות, חג, שבת, לפי מספר היהודים שהיו באותו ערב, לפעמים היו 200 איש. זכורה לי חוויה אדירה: כולם שרים יחד בהתלהבות כל הארוחה. משפחות שרצו לשמור על הכשרות, לא היו בבעיה.

תנועות הנוער בני עקיבא, הצופים, מדריכי תנועות הנוער רצו שיהודים יצטרפו אליהם. הם דאגו לפעילות ענפה במשך כל השנה.כמובן הרב גוניות-של קיום או אי קיום המצוות – הייתה גדולה מאוד. בעינינו, במשפחה זה נראה לא בסדר, חשבנו שכולם צריכים להיות מסורתיים כמונו. לא קיבלנו כל אפשרות אחרת.

בכיתה יא' אחותי רינה ואני התחלנו ללמוד עברית פעם בשבוע, שעה אחת, פעם כן פעם לא. הפקידים של הסוכנות היהודית היו מגיעים ל- "GRENOBLE"לחפש עולים פוטנציאלים, לדגדג לנו קצת את הנשמה. אני חשבתי שארץ ישראל זו ארץ חלומותי. בה לא יהיו קשיים, שם הכל מצוין, שם יבוא משיח, שם האנשים נהדרים. בקיצור, הסוכנות לא ספרה לנו "את כל האמת" אלא רק מה שנראה לה. הם הציגו את העלייה כחובה והשאלה היחידה כביכול היא עם או בלי רשות ההורים או עם ההורים.

החלטתי עם אבא ואמא. הם שמחו.

אמא נראתה אז מאושרת, חשבה שהחיים הטובים של צרפת ימשכו ובנוסף נהיה בישראל ליד אחותה מרגו, אחיה פליקס ואחיה אלי, שלא ראינו אותם מתוניס. אבא התרגש כי בצרפת היה לו קשה לעבוד כיהודי ואם נעלה לארץ הקודש אז בטוח שם יותר טוב. אנו הילדים ראינו אחרת: כל ילדי "השבט"בתנועה שלנו, עולים, מה נשאר בצרפת?

צריך להגיד גם שלמדנו בבתי ספר נוצריים , כי גרנו רחוק מכל בית ספר יהודי. לכן עתידנו כיהודים בסכנה, אלה אם נהיה דתיים יותר ונגור בסביבות "AIX LES BAINS". שם גרו מעט יהודים בחברה חרדית ציונית סגורה במבנים , סגנון "ישיבה".

בפרק החיים הזה שלי האדם העיקרי הוא אבא. הוא זה שקנה לי פעם ראשונה בחיים בקבוק קוקה קולה, הוא זה שאיתו נסעתי לבקר בפריס, הוא זה שקנה לי אופנוע שאיתו הייתי מגיעה לבית הספר כל יום. מצד שני, הרגש השולט בתקופה הזאת הוא מין "איפוריה" ציפיה לעתיד טוב יותר.

המרכז הקהילתי היה מקום מאורגן למופת בעני אז. היה למשפחתי טוב שם. אבל צריך לעלות ארצה. אני משחתי בחוטים בנושא, אבא סידר את הנירות . החלטנו שעולים רק יחד. ירדנו ברכבת "למרסה", חיכינו לתור במחנה "אריינאס". עלינו לאוניה "סוניו": ישנה,צפופה. אחרי כמה ימים של בחילות ,שחר מפציע, מודיעים לנו : האורות שם בקצה, זו חייפה שלנו. הסיפון התמלא. רגע התגשמות התקווה הממושכת, האדמה הזו שלנו ,פה הכל יהיה מושלם כי אנחנו יהודים ציוניים.

בגבעת המורה

שם היה מרכז קליטה. שהינו בו שבעה חודשים. למדנו עברית בקורס מזורז לסטודנטים. למבוגרים הקורס היה בקצב אחר. נראנו מאושרים. עדיין היינו בסוג של חממה. יש חדר גדול לכולנו, שמיכות חצי קרועות מקום שאפשר לאכול זה נהדר, מה יותר מזה צריך הבן אדם?

אבא מצא עבודה, מנהל חשבונות "במועצת הפירות", כיום חלק "ממועצת הצמחים" לאמא היה הרבה יותר קשה. היא לא עבדה אף פעם, כי היינו בבית ביחד, עד כה.

פתאום הסוכנות הפרידה בינינו: את אחותי גילה שלחו ללמוד ספרות בעכו. את אחותי רינה ,לאוניברסיטת חייפה ,ללמוד להורות את שפת האנגלית. אותי שלחו לסמינר למורים בבאר שבע.

דמויות מפתח בבאר שבע

החלום שלי היה להיות רופאה. התחביב שלי :לשיר. מציאות לחוד וחלומות לחוד. היה לי קשה לחשוב שאמא סובלת , פתאום היא לבד בבית. השתדלתי לבוא כל שבוע. הנסיעות עלו הרבה. ההורים קיבלו בית בן שני חדרים בבת ים. ובראש שלי "צריך ללמוד ללמוד להשקיע כדי להצליח בארץ". להיות מורה בישראל אני?

כל כך היה לי קשה, גם השפה , כי לא הספיקו לי 9 חודשי האולפן לא הספיקו לי. הייתי אמורה לתרגם טקסטים ברמה אוניברסיטאית, מאנגלית לעברית. מילון לא היה לי. אבל אף אחד בלימודים לא התרגש מזה "תעשי מה שאת יכולה, מקסימום תשארי עוד שנה בסמינר ". הדמויות שעזרו לי לעבור את התקופה הקשה הזו, המלאכיות אם תרצו, הן :כרמלה בריקמן כיום כרמלה ארץ -קדושה ואילנה צור. האחרונה הייתה המורה למדעים והמחנכת שלי בסמינר. אבל היא עשתה בשבילי מעל ומעבר. לא היו לנו יחסים רגילים של מורה – תלמיד. היא מתגוררת בקיבוץ "להב". מדי פעם אנו בקשר.

בחודשי הלימודים הראשונים, היה סיוט ללמוד. לא הבנתי דבר. עשיתי לי סיכומים מכל השיעורים. מזה כרמלה מאוד התרשמה. היא ידעה עברית היטב אבל לא ידעה לסכם. אז עשינו הסכם: היא תתגרם את המאמרים , ואני אסכם ואכין את שיעורי הבית לשתינו וכך היה במשך שנתיים. רווח לי מאוד. ההורים שלה היו אנשים מיוחדים. לא ראו אותי כאחת שעולה מטוניס עם מנטליות ערבית , כמו שהאשכנזים אומרים עד היום. פעם בשבוע ארוחה אצלם. כל יום, כל היום יחד עם כרמלה. הכל מחלקים בינינו. השבוע צחקנו יחד על זה. פעם היינו הבתולות האחרונות בכיתה, היום אנו הסבתות המאושרות במדינה.הקשרים שלנו חזקים משכיחים את צרות היום יום זה יותר מארבעים שנה.

"אנשים טובים באמצע הדרך" זה לא רק שיר של המשוררת הנפלאה שלנו "נעמי שמר", זה הדבר שעוזר להתגבר על כל מכשולי הקליטה והלחץ של חוסר ביטחון בארצנו.

ישר ממרכז הקליטה אני מאמצת משפחות עולים דוברי צרפתית, ומלווה משפחות ובודדים, מטעם הצבא ומהאזרחות בתהליכי גיור.

מורה לחיים

הדמות השנייה, שבזכותה העלייה שלי הצליחה בה – אילנה צור. המורה הזו פשוט נפלאה. המקצוע שלה בדם. כמו שאומרים "יותר משהעגל רוצה לינוק , הפרה רוצה להניק" כתבו את זה עליה.

היא שמה לב שיש לי זיקה טובה למדעים – מבינה רוצה אוהבת, אבל קשה לי בגלל השפה. אילנה גם הביאה אותי למודעות לגבי מבנה הגוף שלי :שקלתי 104 קילו. אילנה שלי נתנה לי עצות בריאותיות אחרי שעות הלימודים, הרשתה לי להשתמש במעבדה ללימודים שלי. כל כך הערכתי את האישה הזו, הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה. עזרתי לה להכין חומרים לשיעורים, לניסוים. היא סמכה עלי בעיניים עצומות. בזכותה היו לי גם דמי כיס. ניקיתי את הכיתות בסיום הלימודים והיא דאגה לתשלום. יכולתי לנסוע באוטובוס הביתה ולא בטרמפים. בזכותה קיבלתי תעודת הוראה . בטקס היה ציון לשבח במדעים. בזכותה ירדתי עשרים קילו ממשקלי.

חברתי כרמלה הייתה ביישנית מאוד ואני פחות, אבל הייתי שמנה מאוד. ביחד היינו לצמד חמד. אבל אז חייתי במין בועה, לא בחיים האמיתים בארץ.

הקליטה האמתית

המפנה חל בשירות הלאומי. שירתתי בבי"ס האחים בקריית מלאכי. בעיירה הזו הכרתי את בעלי- אלעזר-מהעדה המרוקאית מהעיר ספרו, גדל בפנימיה מגיל 9 ב"MARSEILLE" בצרפת. ההורים שלו שלחו אותו לישיבה , והם נשארו במרוקו. בעלי אדם סגור מופנם, משכיל אוהב לקרוא ללמוד יש מקצוע יש עבודה, אוהב אותי אז זרקתי את עצמי לים.

ב"ה הצלחנו כיום יש לנו 6 ילדים לתפארת מדינת ישראל :רותי בכורתי חרוצה ביותר, אוהבת אמת .ניהלה עיתון אשדודי כ – 20 שנה ;"השבוע באשדוד". כיום היא מנהלת קופת חולים לאומית האשדוד.

מוריה שלי עורכת דין, תואר שני במשפטים, נוטריון עובדת במשרד עורכי דין. רפאל, הבן היחיד שלי, רב , ועוסק בחינוך ותפקידי ניהול בבית ספר בראש העין . מיטל שלי, רופאה פנימאית בבית חולים "קפלן" ברחובות, מצטיינת בעבודתה ובחינוך ילדיה. יוקרת שלי מורה לחינוך מיוחד, שכרגע עובדת במשהו לא לטעמה. שיראל שלי, בעל חלומות של טיפש – עשרה, עדיין לא יציבה, במה תעשה כשתהיה גדולה. כל החתנים שלי אנשים משכילים וטובים. בה יש לי 15 נכדים ואחת בדרך.

זו התשובה שלנו לכל הבאים לכלותינו: משפחה לתפארת.

  תכנית הקשר הרב דורי

העשרה

חביב בורגיבה: "חביב בורגיבה היה נשיא תוניסיה משנת 1957 ועד שנת 1987. הוא נחשב לאבי האומה התוניסאית, ונוהגים להשוותו למוסטפא כמאל אטאטורק בשל הרפורמות הפרו-מערביות שהונהגו במהלך שנות שלטונו…"

היחס ליהודים וישראל: "אחרי עצמאות תוניסיה ב-1956 חלה הרעה משמעותית במצב יהודיה. בורגיבה נהג להתבטא בחריפות כנגד ישראל, והיהודים נחשפו לרדיפות על רקע לאומני". ויקיפדיה

תשע"ו