מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אני באופקים ולבי בירוחם

הגב' חסיבה מספרת למיכל
מיכל מתעדת את הסיפור
כמעט כל יום הייתי נוסעת מאופקים לירוחם כדי לכבד את הוריי

שבמרוקו. גרנו יחד עם סבי וסבתי. הם היו גרים בקומה הראשונה ואנחנו גרנו בקומה השניה.

היה לנו בית גדול. הגברים במשפחתנו היו יוצאים כל יום מחדש לשוק כדי לקנות אוכל טרי למשפחה, מכיוון שלא היו מקררים והאוכל היה עלול להתקלקל אם היינו משאירים אותו למחרת. כאשר רצינו לאכול בשר או עוף הלכנו לרב השוחט והוא שחט לנו אותו. ולאחר מכן , היינו חוזרים הביתה ומורטים את נוצות העוף, זו הייתה עבודה קשה ומפרכת, את האוכל בישלנו בפחם  ולקראת שבת הכנו מטעמים מרובים, ביום שישי כל אחד מן השכנים היה אופה בתורו את הלחם בעזרת תנור גדול שהיה בחוץ ומשותף למספר משפחות. אני לא למדתי בבית הספר כי עזרתי לאימי, אך אחיי כן הלכו לבית הספר. במרוקו לא הייתה לנו מכונת כביסה. אז היה לנו יום קבוע בו היינו מכבסים ביד על יד הנהר.
התחתנתי בגיל ארבע עשרה עם בעלי חיים. החתונה נערכה במרפסת ביתינו , בחתונה הוגש אוכל טעים, כגון: אורז, בשר עגל, עופות ועוד…. קהל המוזמנים היה מצומצם אמנם. אבל השמחה הייתה גדולה.
בעלי הוא קרוב משפחה שלי ולכן שם משפחתי לא השתנה לאחר נשואיי, אולם מעניין שדווקא השם הפרטי שלי השתנה לאחר החתונה שלי. לפני החתונה קראו לי סבה, אך בכתובה הרב טעה ורשם חסיבה, ומאז קוראים לי חסיבה.
בשנת 1963 הוריי עלו לארץ. תקופה קצרה לפנינו, כעבור כמה שבועות גם אני עם בעלי ושלשת ילדינו עלינו, חמי וחמותי הצטרפנו גם אלינו. סבתי עלתה לארץ יחד עם הוריי אך סבי נפטר במרוקו.
ממרוקו הפלגנו באנייה לצרפת, ומצרפת לישראל הגענו במטוס. שמחתי מאוד שסוף סוף עלינו לארץ ישראל והחלום שלנו התגשם. כשהגענו לקחו אותנו במשאית לאופקים, כששמענו שהוריי גרים בירוחם נסענו אליהם מיד והפגישה היתה מרגשת מאוד. את השבת הראשונה שלנו בארץ עשינו יחד עם ההורים, הייתה זו שבת מיוחדת ובלתי נשכחת.
בארץ עזרו לנו להכיר את השפה. קבלנו בית אך היה קטן מידי עבורנו, היה בו חדר שינה אחד, סלון, שירותים ומטבח. בתוך הבית לא היה כלום, מלבד כמה מיטות מברזל ופתיליה.  לאחר כמה שנים פנינו לעמיגור והם נתנו לנו בית גדול יותר. כשהגענו לשוק ורצינו לקנות דברים, המוכרים לא הסכימו לקבל  את הכסף שלנו , כי הם היו מטבעות של מרוקו….
בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, באמצע תפילת מוסף של יום הכיפורים בבית הכנסת, נשמעה אזעקה, רצנו מיד ולקחנו את כולם למרחב מוגן, שם הרבינו בתפילה לשלום כל היהודים בארץ ישראל.
כמעט כל יום הייתי נוסעת להוריי, לירוחם, לבקר וכבד אותם ולעזור להם בעת זיקנותם. אך בסוף הגיע הסוף המר , הוריי נפטרו…. תקופה ארוכה התקשיתי לתפקד ולהמשיך את שיגרת החיים, עד היום כשאני חושבת עליהם ונזכרת בהם, אני מרגישה כאב לב..
עבר זמן והמצב נעשה קשה, בעלי ניסה לעבוד בעבודות שונות אך לבסוף הוא התעוור. אני מקווה ומתפללת שה' יחזיר לבעלי את מאור עיניו ואת השמחה בלב.
כיום יש לי ב"ה נכדים, נינים וילדים שגורמים לי הרבה שמחה, נחת  ואושר.
תשע"ו

מילון

עמיגור
היא חברה-בת של הסוכנות היהודית ומשמשת כזרוע הביצועית של הסוכנות בכל הקשור לבניה ודיור, במיוחד בתחום הדיור המוגן ודיור ציבורי. החברה נוסדה בשנת 1972, ונכסיה פרושים בכל רחבי הארץ.

מלחמת יום הכפורים
פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים.

ציטוטים

”אני מקווה ומתפללת שה' יחזיר לבעלי את מאור עיניו ואת השמחה בלב.“

הקשר הרב דורי