מאגר סיפורי מורשת

אומרים ששמו של אדם מעיד על דרכו, אישיותו ,מזלו וכיוצא בזה. לכן אפתח במשמעות שמי, דרורה.

בימים של טרום המדינה, השמות דרור, דרורה, תקווה, הרצל והרצליה סימלו את הכמיהה לחופש, חרות, דרור ולשחרור מעולם של זרים ששלטו בארץ ישראל. אני מאמינה ששמו של האדם יעצב ומעצב לאורך חיו את אישיותו ואכן, מיום שעמדתי על דעתי אני מרגישה קשר רב ביני לבין מולדתי, ארץ ישראל.

הסיפור שאותו ברצוני לספר קשור לימים שלפני הכרזת העצמאות. נולדתי בבית החולים הדסה בתל אביב, מבנה שנהרס ובמקומו נבנה לפני מספר שנים מתחם שנקרא "לב תל אביב". גרנו באזור קרוב לנווה צדק שבזי, בימים ההם ממזרח התנשא מבנה יפיפה בהחלט, הגימנסיה הראשונה, "גימנסיה הרצליה" (היום מתנשא שם מבנה גבוה וסתמי, "מגדל שלום") ובמערב הים. במרחק כמה עשרות מטרים עמד (ועומד גם היום) מבנה של מסגד. המסגד נקרא חסן בק והוא נבנה בשנת 1916 במטרה לבלום את התפשטותה של תל אביב. למסגד נבנה צריח גבוה במיוחד כדי שאפשר יהיה לצפות ממנו אל כל האזור. המסגד נבנה באזור מרוחק ממקום מגורם של ערביי יפו והם התלוננו על כך, למעשה הוא רק תוחזק ולא שימש לצרכים רגילים אבל לקראת מאורעות תרפ"ט התכנסו במסגד כאלפיים ערבים במטרה לפגוע ביהודים, הם נהדפו על ידי צבא המנדט הבריטי. לאחר הקמת המדינה המסגד ננטש ונעזב ולמעשה עמד מוזנח ללא שימוש, הוא גם לא היה מגודר ומאד סתמי. ב- 1983 התמוטט הצריח. מאוחר יותר המסגד שופץ וללא אישור והיתר הוכפל גובהו של הצריח, למורת רוחם של תושבי האזור שומרי החוק.

בין מבנה הגימנסיה לבין המסגד בקו ישר שכן ביתנו, כך שצלף שהתמקם במגדל הצריח צפה בביתנו ברחוב יצחק אלחנן בקלילות יתרה. מיקום הבית מאד חשוב לסיפור מכיוון שהיציאה והכניסה למבנה היתה בדיוק בקו ישר מול מסגד חסן בק. באותם ימים של מתיחות, אירועים ומאורעות, ישב בראש מגדל המסגד צלף שכיוון וירה בעוברים ושבים. לאחר לידתי, כשחזרה אימי הביתה, היה חשש גדול לצאת מפתח הבית בגלל אותו צלף. לאחר מספר רב של ימים שאימי לא יצאה מפתח הבית, היא נכנסה למצוקה והחליטה בכל זאת לצאת עם "הקטנה" "לנשום קצת אויר". לא עברה דקה ושרק כדור שירה הצלף מעל ראשינו, אימי נכנסה הביתה כשכולה אחוזת התרגשות וחרדה. כעבור דקות מעטות נשמעה המולה ברחוב ואז לצערם הרב של הורי, השכנים והמשפחה, הסתבר שבדיוק באותו זמן אחד השכנים יצא גם הוא ולו לא התמזל מזלו, הוא לא הצליח לחמוק מאותו כדור קטלני. לא אכנס לתיאורים של האירוע, אך אציין שהתוצאה היתה שנותרה שכנה אלמנה, אמא לשני ילדים קטנים.

זהו סיפור שאמי נהגה לחזור ולספר לי, לבתה היחידה, לדעתה שתינו יצאנו בנס מהאירוע והיה לה כנראה מאוד חשוב לספר. חשוב לציין שבעבר הורים לא נהגו כל כך לספר ולשתף ילדים בסיפורים ואירועים שקרו להם.

היום, כאשר משפחתנו מתקבצת ואנו יושבים יחד בשבתות, חגים ושמחות אני מעיפה מבט ובוחנת את כולם: בעלי, ילדי, חתני, כלותיי ונכדיי שירבו ולפעמים עובר הסיפור בראש ומייד מגיע חיוך גדול ומאושר, מלווה בהכרת תודה ענקית וברכה שאני נוהגת לומר, "תודה שנתת לי חיים" ותודה שיש לנו כזאת משפחה כי משפחה זה שמחה.

https://www.ravdori.co.il/assets/6376/%D7%97%D7%A1%D7%9F%20%D7%91%D7%A7.jpg

                                                                     מסגד חסן בק

https://www.ravdori.co.il/assets/6376/%D7%9E%D7%92%D7%93%D7%9C%20%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D.jpg

                                                                      הרחוב שלנו

https://www.ravdori.co.il/assets/6376/dd.jpg

דרורה ואמה

מה קיבלנו בתכנית הקשר הרב דורי

דרורה: לקיחת חלק בפרויקט מיוחד ומשולב עם הדור המאוד צעיר מוסיפה לקשר הבין דורי ומגלה דברים חדשים ששני הצדדים לא ידעו קודם ונרקמת עוד רקמה והבנה במערכת היחסים. ליהי: זמן איכות עם סבתא, לימוד דברים חדשים על העבר ועל המשפחה שלי.

תשע"ה, 2015