מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רות פסו, נולדתי בירושלים בשנת 1940, בשכונת "נחלת אחים". נולדתי למשפחה בת שבעה ילדים, יש לי אחות תאומה נעמי.

 

בתקופת המצור על ירושלים היו באים הבריטים לבתים וגונבים את כל התכשיטים, אנחנו החבאנו את התכשיטים מתחת למיטות ולכן הם לא הצליחו לגנוב לנו. אבא שלי שהיה נגר עבד אצל הבריטים וכל פעם הוא היה מביא לנו קופסאות של גבינה ואבקת ביצים, כך היה לנו מה לאכול.בתקופת מלחמת השחרור הייתי בת 8 .

 

זכור לי שהסתתרנו בבתים של קרובי משפחה מההפגזות. קיבלנו תלושים מהממשלה ובהם קנינו מצרכים. בתקופה זאת היה עוני רב והיא כונתה "תקופת הצנע", זה היה בזמן של השר דב יוסף. ביום הכרזת המדינה, בחצות, כל האנשים יצאו לרחובות עם פיג'מות ועשו מעגלים ורקדו, הייתי קטנה ולא הבנתי כ"כ אך זאת הייתה חוויה בשבילי.

כשהערבים נמלטו לאחר המלחמה, בשדה גדול שקראו לו "שיח בדר" הגיעה משפחת "אלה" שהייתה מאוד מפורסמת ומצאה בשדה שני פחי זהב, הייתה התרגשות גדולה.

זיכרון מיוחד הוא על באר המים שבשכונה. באר המים היה במרכז השכונה ובכל יום היו מגיעים תושבי השכונה למלא מים עם דליים ואפילו סירים. היה בן אדם מסוים ששואב את המים ומחלק לכולם. זאת הייתה עבודה מאוד קשה ומפרכת.  המיוחד שבסיפור הוא שכל יום הייתה מגיעה נערה כבת 12 לקבל מים למשפחה ואישה מסוימת הייתה באה ומציקה לה, הייתה שואלת אותה בכעס למה שערך פרוע? ולמה נעלייך מלוכלכות? ועוד ועוד. הנערה לא הגיבה להערות משום שהייתה מנומסת ועדינה, וגם כי הייתה אמונה בשכונה שכל מי שמתחצף למבוגרים לא יתחתן. אבל התמזל המזל שברבות הימים אותה הנערה נישאה לבן של אותה מסוימת שהציקה והעליבה אותה, איזה עולם קטן…

פעם בשבוע הייתה מגיעה משאית של נפט וכבר מוקדם בבוקר היה תור ארוך של אנשים. כל בן אדם היה מביא עמו 2 ואפילו 3 פחים כדי למלא נפט. הכול היה בהקצבה אבל כולם ידעו להסתדר. הקרח היה סיפור יקר מאוד משום שחילקו רק רבע בלוק קרח לכל משפחה.  כיוון שלא היה מקרר, אז שמנו את הקרח בארון קטן שקראו לו "נמליה". תלינו את הארון גבוה כדי יהיה לו אוויר ומשני הצדדים של הארון שמו רשת.  את המאכלים שמנו בארון כדי שלא יתקלקלו. ואסור היה לפתח את ארון המקרר הרבה כדי שהקרח לא ימס.

 

הייתה מסורת שבכל יום חמישי אכלו אורז עם עדשים –  מג'אדרה. בכל יום שישי אכלו שעועית עם אורז או קובה. אז לא היה תנור ואת המאכלים היינו מבשלים על פתיליות או על פרימוס שזה היה תנור העובד על נפט. את החמין היינו עושים בתנור גדול במרכז השכונה. כל יום שישי היינו מביאים את החמין לתנור כל אחד היה קושר את הסיר בסרט כדי שיהיה לו סימן היכר וביום השבת היינו באים לקחת אותו. היינו גם משאירים קצת אוכל לבעל התנור. במשך הזמן החליטו שעל כל סירי הממולאים יקשרו חוט אדום ועל כל סירי הקובה יקשרו סרט כחול וכל לגבי המאכלים האחרים. העבודה לבעל התנור הייתה יותר קלה כיוון שהוא חילק את הסירים וכל צבע וצבע הוא היה שם נפרד ואז לא היו מתבלבלים. עוד מאכל שזכור לי הוא שהיינו לוקחים לחם, מרטיבים אותו ומטגנים אותו כמו קציצות. אחר כך היינו יוצאים לשדה וקוטפים חובזה.  השדה היה שייך לערבים ותמיד היו זורקים עלינו אבנים ומגרשים אותנו משם  מהחובזה היינו עושים מאכלים.

לכביסה היה סיפור מיוחד, לא היה שום מקום לתלות את הכביסה לכן קשרו חבלים מסביב לבור ותקעו מקל גבוה באמצע החבל, כך יכלו להרים את הכביסה גבוה בכדי שהיא תתייבש. אחרי זמן מסוים החליטו לעשות הגרלה כך שכל כמה משפחות יתלו את הכביסה שלהם באותו יום וכך יחלקו את הימים ולא יהיה לחץ. כל משפחה קיוותה שבהגרלהיתנו לה את יום רביעי, מאחר שבבריאה השמש נוצרה ביום הרביעי אז בטוח שכל יום רביעי יוצאת השמש, מחממת ומאירה כי זה יום הולדתה, כל כולם היו בטוחים שאפילו בחורף ובגשמים תצא השמש וכמובן הכבישה שלהם תתייבש…!

 

בכל יום שישי היו באות נשים צדקניות לבתים ומביאות אוכל לשבת ודברי מאפה למשפחות מרובות ילדים, זה היה מרגש מאוד. בשעה שהתפילה היית המתחילה כולם היו פותחים את דלתות ביתם בכדי לשמוע את אתפילה והניגונים, זה היה מקסים. בימים שבין ראש השנה ליום כיפור "ימי הסליחות" היה נהוג שהחזן קם ומעיר את כולם בצעקות "סליחות" "סליחות" ודופק על כל דלת. היה לו ביד מעין פנס כזה שהיה מורכב מקופסת שימורים.

 

את בת המצווה שלי חגגו לי ייחד עם אחותי התאומה. חגגנו זאת בחצר ביתנו, היה מיוחד ויפה. נטעו עץ לכבודנו וכמובן שכל תלמידי הכיתה הגיעו והיה לנו מאוד כיף ושמח. קיבלתי מאחיותיי כמתנה לבת המצווה תליון של מגן דוד וזה היה בעבורי משהו מיוחד. כמובן שזאת הייתה בת מצווה שונה ממה שעורכים היום באולמות אבל היה לזה ייחוד אחר.

לאחר שסיימתי להדריך בתנועת הנוער, הייתי עדיין לומדת ועוזרת בבית. בערך בגיל 17 התחלתי לעבוד בבית חרושת לעפרונות. עבדתי ולמדתי ביחד. בבית החרושת התמזל מזלי והכרתי שם בחור שכיום הוא בעלי אברהם פסו. החברות שלי עם בעלי הייתה מיוחדת. שאיפתנו לגבי חינוך הילדים הייתה לתת להם חינוך כמה שיותר טוב, הן בגנים, הן בבתי הספר, באוניברסיטאות וכמובן בבית.

שאיפתנו התגשמה וגידלנו שלושה ילדים לתפארת עם חינוך ומקצוע ואנחנו גאים בהישגים שלהם. מי ייתן וימשיכו עד סוף ימינו יחד בריאים ומאושרים ולזכות ולראות נינים.

לו יהי!

 

נחלת אחים: "נחלת אחים היא שכונה בירושלים, במרכז העיר החדשה. בצפונה היא גובלת ברחוב בצלאל, במזרחה ברחוב אוסישקין ובמערבה בשדרות בן צבי וגן סאקר. נחלת אחים נמצאת בגובה כ-790 מטרים מעל פני הים, וסמוכות אליה השכונות נחלת ציון, נחלת צדוק ורחביה. השכונה נוסדה בשנת 1924 על ידי התימנים שעלו לירושלים בשנות ה-20 של המאה ה-20 על אדמת טרשים בשיפולים המערביים של קו פרשת המים. שמה מסמל את שאיפת בוניה לחיי אחווה בנחלה זו. על המייסדים הבולטים של שכונה זו נמנה הרב נסים אלישר".

 

חלמית – חובזה: " החוביזה – שמה העברי הוא חלמית, ואפשר למצוא אותו כבר במקרא (שם היא נקראת חלמות) – בשל צורתה, המזכירה חלה. הפרי הקטנטן של החוביזה נראה כמו חלה עגולה ומפוספסת, המעוטרת במין כובעון, שמקנה לה צורה כללית של בריוש. גם השם הערבי, חוביזה, ניתן לה מלשון חובז, לחם בערבית".

ויקיפדיה

תשע"ו