מאגר סיפורי מורשת

שמי חסיבה אסולין, נולדתי במרוקו בחודש סיוון בשנת 1946 בעיר דימנט באזור מרקש, להוריי שלמה ותמר אלימלך. תאריך הלידה המדויק שלי איננו ידוע לי, כי הוריי לא ציינו את התאריך כשנולדתי, וברבות הימים התאריך נשכח.  אני נולדתי בבית, המיילדות הגיעו לביתנו  ויילדו אותי. נתייתמתי  מאמי בהיותי בגיל שנה וחצי, לא זכיתי להכיר אותה. הייתי קטנה מאוד, בעצם תינוקת, בכדי לזכור אותה. אבל תמיד רציתי להכיר את דמותה של אמי, ניסיתי לחפש תמונה שלה אך, לצערי הרב לא מצאתי.

סיפרו לי שהיה לנו גם אח גדול יותר, אולם בהיותו בגיל שלוש עשרה הוא נידרס. ומאז המקרה אמא הייתה בצער ובכאב עמוק בעקבות האסון ולאחר תקופה לא ארוכה היא נפטרה בגיל צעיר מאוד, היא נפטרה בגיל שלושים וחמש.

נולדתי לבקנית – זוהי מחלה תורשתית שגורמת לחוסר צבע בעיניים, בעור ובשיער. הלבקנות גורמת לרוב לרגישות לאור ולכן היה לי קושי בראיה, ביום השמש סנוורה והקשתה עלי את הראיה ובלילה היה לי טוב יותר. בגלל הרגישות שלי לאור השמש, לא שלחו אותי ללמוד בבית ספר ונשארתי בבית. עסקתי בבישול ובניקיון. אבא דאג לי מאוד, גדלתי במרוקו עם אבי ואחותי הגדולה לאחותי הגדולה קראו סוליקה על שם סוליקה הצדיקה וכשהייתי בגיל ארבע הוא נישא בשנית. מכיוון שרצה שתהיה לנו אימא בבית, מאישה זו נולדו לאבי עוד ארבעה ילדים.

בהיותי בגיל עשר עברתי ניתוח בעין, לאחר שבן דוד שלי שיחק איתי עם פחית, היה זה מין משחק של פחיות ובטעות הוא פגע בעין שלי, בתחילה לא התייחסתי כל כך למכה, ואז הופיעה לי נקודה לבנה קטנה בעין שהלכה והתרחבה. כשזה קרה לא סיפרתי לאבי, סיפרתי לו רק לאחר שהופיעה הנקודה. הוכנסתי מהר לחדר ניתוח ונותחתי, וב"ה הניתוח הצליח.

בהיותי בת שתים עשרה, שלחו אותי לסבתא עישה, שגרה בקזבלנקה, שם התחלתי לעבוד במתפרה ושם נשארתי עד  שעלינו לארץ ישראל.

בשנת 1963, התדפקו אנשי הסוכנות על דלתנו. התבקשנו לעבור סדרת בדיקות כיוון שלא רצו להעלות חולים וקשישים, אם כי בשנה זו השתדלו להעלות את כל מי שרצה. באותה שנה היה היתר יציאה ממרוקו ובינתיים נפטרו הסבא והסבתא. כך יכולנו לצאת ממרוקו ללא בעיות. מכרנו את הריהוט ונפרדנו לשלום משכננו ושותפינו הערבים. וויתרנו על חלקנו בשותפות עסקי הבקר והצאן ובאדמות החקלאיות ותנובתן, שותפינו ליוו אותנו בדמעות, קשה הייתה עליהם הפרידה.

יצאנו לדרך בלבוש חם, בחוץ הייתה צינה של חודש שבט. ליבנו התרונן וערג להגיע לארץ האבות, לארץ הבחירה. עלינו על משאית. אבי שלמה, אמי החורגת אסתר, חמשת אחי החורגים, דודי ורעייתו, דודתי אסתר ואני. נסענו כשלוש שעות עד שהגענו לנמל ושם עלינו לאוניה יוונית.

אני כנערה צעירה

בערב חג הפורים, בהיותי בת שש עשרה, הגענו לארץ ישראל  והתגוררנו בבית שמש. אחת החוויות שאני זוכרת מתקופה זו, היא שאבי היה מביא שוחט בכל פעם שהיה צריך בשר טרי ואף פעם לא אכלנו בשר או עוף שלא נשחט באותו יום. אהבנו ללכת כל המשפחה לטיולי צדיקים, במיוחד היינו מתכוננים ליום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, כל שנה היינו מתארגנים כל המשפחה עם ציוד לשבוע שלם ונוסעים למירון, שם היינו מקימים אוהל גדול וישנים שם שבוע שלם עד ל"ג בעומר. עד היום, בכל שנה אני נוסעת לרשב"י  עם המשפחה או לבד.

כעבור מספר שנים, בגיל עשרים, התחתנתי ועברתי לגור בקרית מלאכי. המשפחה שלי נשארה לגור בבית שמש. נישאתי לבעלי יצחק המוכר בתור צייר שמצייר ציורי קיר, ציורי צדיקים וציורים אומנותיים שונים. הכישרון שלו עבר בתורשה לילדים שלנו. לפרנסתו הוא עבד שנים רבות בתור אזרח עובד צה"ל, חיינו חיים טובים. בבית שמרנו על המסורת היהודית ועל המנהגים השונים וילדינו חונכו בבתי ספר דתיים. כיום ארבע מהם נשואים ואחד עדיין לא, הוא איתי בבית ואני מתפללת שימצא את הזיווג שלו בקרוב ויתחתן בעזרת השם.

הציורים שצייר בעלי

בכל הזמנים והתקופות שעברו עלי לא הפסקתי מלחשוב ולהרהר על אמא שלי שלא הכרתי. עד שיום אחד חלמתי בחלומי שמישהו רוצה להראות לי את תמונתה ולבסוף הראו לי אותה. אותו חלום חזר על עצמו שלוש פעמים, בפעם השלישית נתנו לי בחלום גם את תאריך יום הפטירה שלה. כשהתעוררתי הלכתי לרב לספר לו על החלום ועל תאריך הפטירה של אימא, הוא שאל אותי: "האם יש לה בן"? עניתי לו: "אין לה בן". הרב אמר לי שצריך לערוך לה אזכרה וכך עשיתי. מאז אני עושה לה אזכרה בערב יום הכיפורים. מעניין לציין שבחלומותיי הקודמים ראיתי תמיד את אימי במקום חשוך. אולם מאז האזכרה שעשיתי חלמתי עליה שוב והפעם ראיתי אותה עם הרבה אור.

לאחר לידת הילד הראשון אמרו לי שהוא לא חי , אבל עד היום אני לא מאמינה להם כי שמעתי את בכיו, אבל האחיות סירבו להראות לי אותו, מיד הם לקחו אותו ממני. בעלי לא היה איתי בלידה ועד היום אני אומרת לעצמי שרק הקב"ה יודע אם הוא חי או מת. אבל הקב"ה נתן לי מתנה לכבוד רשב"י, ולאחר שנה נולדה ביתי הגדולה תמר.

כשנולדה תמר התינוקת הגדולה היא נתנה לי בטעות מכה בעין , במקום בו נותחתי בעבר. המכה גרמה לעין שהיא שוב התכסתה בלבן ומאז אני לא רואה בעין הזאת. הרופאים המליצו לי שלא לעשות שוב ניתוח כי זה מסוכן, וכך זה נישאר. ברוך השם נולדו לנו עוד ארבעה ילדים.

בבית הייתה תמיד אווירה של שמחה עם מוסיקה והכנסת אורחים.

לפני שמונה חודשים בעלי נפטר. היום אני נמצאת במועדון ללקויי ראייה במתנ"ס. יש לי חברות, אני משתתפת בטיולים ובפעילויות, אוהבת ללכת ולהשתתף בשיעורי תורה. יש לי שבעה עשר נכדים חמודים וברוך השם ממשיכה הלאה.

הזוית האישית

בבית הייתה תמיד אווירה של שמחה עם מוסיקה והכנסת אורחים.