מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיראק בעיר הבירה בגדד בבית החולים האנגלי. בחודש מאי בשנת  1949, להורים שהיו בני דודים (שתי הסבתות שלי היו אחיות). אבא שלי היה בעיראק חשמלאי עצמאי ואמי היתה עקרת בית. עם פרוץ מלחמת השחרור ב 1948 פרצו בעיראק פוגרומים ביהודים. שרפו יהודים ביחד עם בית הכנסת. כתוצאה מהפוגרומים שנעשו ביהודים סבא שלי (יצחק) החליט לברוח מעיראק ביחד עם כל המשפחה. לילה אחד אסף את כל המשפחה ובשתי משאיות עברנו את הגבול לאיראן . בעיר הבירה טהרן שהינו מספר ימים. ואז עלינו בטיסה לישראל.

לישראל עליתי בגיל עשרה חודשים ביחד עם אחותי סועד שהיתה בת שלוש.

החיים בארץ במעברה

בישראל שכנו אותנו במחנה אוהלים בבאר שבע לכמה חודשים. משם עברנו למעברה. מעברת גבעת ברנר. למעברה הגענו אני ואחותי ביחד עם ההורים שלי. שכנו אותנו בפחון עם גג ברזנט. בחורף גג הברזנט היה דולף. במעברה נולדו שלושת האחים שלי: דוד, הרצל ואפרים. החיים במעברה היו מאוד קשים. במיוחד להורים. לא היה כמעט מה לאכול. המדינה היתה בהקמה. כך שהיה קשה לכולם. עבודה לא היתה ולאבא שלי לא היה ממה לפרנס את המשפחה. את האבות העסיקו בעבודות יזומות (עבודות דחק). חשמל לא היה גז לא היה. את האוכל אמא שלי היתה מבשלת בפרימוס. אור בפחון היינו מקבלים מפתלייה. את החלוקה של האוכל היינו מקבלים בתלושים. בחלוקה היינו מקבלים קרח. נפט לבישול, קמח סוכר ושמן. במעברה בית ספר לא היה רק גן ילדים שבו אספו את כל הילדים מכל הגילים (ילדים בגיל שנתיים ביחד עם ילדים בגיל שבע). במעברה גרנו כארבע שנים. בחורף 1954 היה חורף קשה מאוד. היה שיטפון גדול שהחריב את המעברה את הילדים העבירו בטרקטורים לקיבוץ גבעת ברנר. את ההורים העבירו לכפר סמוך שנבנה בקרית עקרון. לאחר שלושה ימים העבירו אותנו הילדים לכפר קריית עקרון שם הצטרפנו להורים.

הילדות והלימודים בבית הספר בכפר

ללמודים בבית הספר היסודי (בית הספר בן צבי) הגעתי בגיל שש. שם למדתי שמונה שנים ביחד עם האחים שלי.

החיים בכפר לא היו קלים גרנו בצריף מעץ. גרנו כולנו הילדים וההורים בחדר אחד גדול. הפרנסה היתה קשה ולהורים לא היה הרבה מה לתת לנו הילדים. אנחנו הילדים לא הרגשנו את הקושי כמו ההורים. בנוסף הם סבלו מקשיי השפה. בגיל שלוש עשרה שנה סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי. עקב המצב הכלכלי הקשה שהיה בבית, רשויות הרווחה החליטו להוציא אותי מהבית והעבירו אותי לקיבוץ. הגעתי לקיבוץ יד מרדכי, שהיה קיבוץ של ניצולי שואה, הייתי שם בחברת ילדים שהגיעו מבתים קשים. בקיבוץ צירפו אותי למשפחה מאמצת שההורים היו ניצולי שואה שכל אחד מההורים היה ניצול יחיד. לא הצלחתי להתחבר אליהם כי באתי ממנטליות שונה. בקיבוץ החיים סבבו  סביב השואה וזה היה דבר קשה שהיה לי להבין. לאחר שנתיים שהייתי בקיבוץ אבי חלה ואושפז בבית החולים. בוקר אחד עליתי על אוטובוס וברחתי מהקיבוץ. הגעתי הביתה ובגיל חמש עשרה יצאתי לעבוד. אחים שלי היו עדין בבית הספר היסודי והייתי חייב להביא אוכל הביתה. ביום עבדתי ובלילה השלמתי את הלימודים.

הבגרות והקמת המשפחה

בגיל תשע עשרה הכרתי את אשתי אליס שהייתה בת שש עשרה וחצי. בפברואר 1973 נישאנו. העבודה שלי הייתה בחברת תדיראן שם עבדתי 28 שנים. נולדו לי שלושה ילדים איציק נולד בשנת 1974. רוני נולדה 1977 ומיטל נולדה בשנת  1986. בשנת 1982 נלחמתי במלחמת לבנון הראשונה. איציק הבן הגדול שלי נישא במאי 2003 להלן ונולדו להם שלושה ילדים שגיא עומר ואיתן. רוני הבת הגדולה שלי נישאה באוגוסט 2002 לשי ונולדו להם שלושה ילדים: ליאור תמיר  ויהלי. מיטל הבת הקטנה עדיין רווקה.

קישור לסיפורי "אז והיום" 

הזוית האישית

המשפחה שלנו אני, אשתי אליס ושלושת הילדים והנכדים אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. המשפחה כולה זה הערך הכי חשוב בחיים שלנו.