מאגר סיפורי מורשת

שמי בקי טואטי,  נולדתי באיסטנבול שבטורקיה בשנת 1950. עליתי לארץ ישראל בשנת 1968 והתחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות "הדסה", עין כרם  שבירושלים .התחתנתי שלוש שנים אחרי עלייתי לארץ, אז אני ובעלי לעתיד היינו סטודנטים, אני למדתי בירושלים והוא בחיפה.  החלטנו לגור בירושלים לאחר החתונה. בגלל מבחנים ועבודה לא היה לי פנאי וגם לא כסף לחפש מקום מגורים הולם. שכרתי דירת חדר בשכונה מאוד ותיקה בירושלים קרוב לבית החולים "ביקור חולים" ברחוב חיי אדם.

לחדר הזה היו שירותים משותפים בחצר עם בעלי הבית שמהם השכרנו את הדירה ומטבח שכלל רק כיור בצד השני של החצר. החתונה התקיימה בטורקיה וחזרנו בערב שמחת תורה לארץ. תכננו ללכת לכותל לאחר שנשאיר את המזוודות בחדר. שוק גדול היה לנו כאשר התקבלנו על ידי אבנים שנזרקו לעברנו מכיון שהגענו עם מונית, ברחוב התגוררו רק אנשים דתיים מאוד. לנו לא היה מושג על איסור בנסיעה במונית בחג. למרות זאת הלכנו ברגל לכותל אבל משהו נפגם בשמחתנו. התנהגות עוינת של הרחוב נמשכה כלפינו. זה התבטא בכך שלא רצו למכור לנו נפט לחימום או לחם במכולת הבעל בית מנע מאתנו חשמל לשירותים וחדר אמבטיה לאחר שעה עשר, כי רק הוא יכול היה להדליק את האור. דרש מאתנו התנהלות דתית בשבתות.הדבר שהכי הפריע לנו הייתה העובדה שהיו שולחים את הבת המאומצת שלהם שהיתה  עם פיגור שכלי לקבץ נדבות ברחוב הראשי והיו לוקחים את הכסף לעצמם. היא הייתה ישנה על הרצפה. הבנו שעם ישראל זה לא רק אחדות ואהבה של השונה ועזרה לחלש כמו שנאמר לנו במשך שנים אלא יש עוד הרבה מרכיבים בחברה. אחרי מספר חודשים עזבנו את הדירה והלכנו לגור בקרית אתא. גם שם התוודינו לעולם שלא הכרנו מקודם. חוץ מאתנו ועוד משפחה של עולים חדשים מצרפת הבניין היה מאוכלס על ידי עולים חדשים מגרוזיה. לא ידעו עברית כלל. אנחנו נחשבנו ותיקים. אני הייתי חוזרת לביתי פעם בחודש מירושלים ובן זוגי פעם בשבוע. היינו עייפים מאוד גם בגלל שעבדנו, למדנו וגם נסענו רחוק להגיע הביתה. זה לא הפריע לשכנינו להעיר אותנו מוקדם בשבת בבוקר עם דפיקות חזקות בדלת כדי להזמין אותנו להתפלל. כל זה לא הפריע לנו לאהוב את ארצנו ולהיות מאושרים בה.

התחתנתי שלוש שנים אחרי עלייתי לארץ, אז אני ובעלי לעתיד היינו סטודנטים, אני למדתי בירושלים והוא בחיפה. החלטנו לגור בירושלים לאחר החתונה. בגלל מבחנים ועבודה לא היה לי פנאי וגם לא כסף לחפש מקום מגורים הולם. שכרתי דירת חדר בשכונה מאוד ותיקה בירושלים קרוב לבית החולים "ביקור חולים" ברחוב חיי אדם. לחדר הזה היו שירותים משותפים בחצר עם בעלי הבית שמהם השכרנו את הדירה ומטבח שכלל רק כיור בצד השני של החצר. החתונה התקיימה בטורקיה וחזרנו בערב שמחת תורה לארץ. תכננו ללכת לכותל לאחר שנשאיר את המזוודות בחדר. שוק גדול היה לנו כאשר התקבלנו על ידי אבנים שנזרקו לעברנו מכיון שהגענו עם מונית, ברחוב התגוררו רק אנשים דתיים מאוד. לנו לא היה מושג על איסור בנסיעה במונית בחג. למרות זאת הלכנו ברגל לכותל אבל משהו נפגם בשמחתנו.

התנהגות עוינת של הרחוב נמשכה כלפינו. זה התבטא בכך שלא רצו למכור לנו נפט לחימום או לחם במכולת

הבעל בית מנע מאתנו חשמל לשירותים וחדר אמבטיה לאחר שעה עשר, כי רק הוא יכול היה להדליק את האור. דרש מאתנו התנהלות דתית בשבתות.

הדבר שהכי הפריע לנו הייתה העובדה שהיו שולחים את הבת המאומצת שלהם שהיתה  עם פיגור שכלי לקבץ נדבות ברחוב הראשי והיו לוקחים את הכסף לעצמם. היא ישנה על הרצפה. הבנו שעם ישראל זה לא רק אחדות ואהבה של השונה ועזרה לחלש כמו שנאמר לנו במשך שנים אלא יש עוד הרבה מרכיבים המאפיינים חברה. אחרי מספר חודשים עזבנו את הדירה והלכנו לגור בקרית אתא. גם שם התוודינו לעולם שלא הכרנו מקודם. חוץ מאתנו ועוד משפחה של עולים חדשים מצרפת הבניין היה מאוכלס על ידי עולים חדשים מגרוזיה. לא ידעו עברית כלל. אנחנו נחשבנו ותיקים. אני הייתי חוזרת לביתי פעם בחודש מירושלים ובן זוגי פעם בשבוע. היינו עייפים מאוד גם בגלל שעבדנו, למדנו וגם נסענו רחוק להגיע הביתה. זה לא הפריע לשכנינו להעיר אותנו מוקדם בשבת בבוקר עם דפיקות חזקות בדלת כדי להזמין אותנו להתפלל.  כל זה לא הפריע לנו לאהוב את ארצנו ולהיות מאושרים בה.

הזוית האישית

אני בקי חוויתי שעות של קרבה, גיבוש ואהבה עם הנכדה שלי. אני, נגה נהנתי מהמפגשים המשותפים עם סבתא ומהביחד האיכותי. לשעות רבות סבתא ואני היינו זו עם זו. היה כיף

כל מה שיש לנו להגיד אחת לשנייה אנו אומרות ללא אמצעי כמו מחשב או מכשיר אחר. החוויה הייתה מענינת , מעשירה , מגבשת ומהנה

כל מה שיש לנו להגיד אחת לשנייה אנו אומרות ללא אמצעי כמו מחשב או מכשיר אחר. החוויה הייתה מענינת , מעשירה , מגבשת ומהנה

כל מה שיש לנו להגיד אחת לשנייה הוא ללא אמצעי כמו טלפון, מחשב או מכשיר אחר, החוויה הייתה מהנה מעשירה מגבשת ומאוד מיוחדת. נהננו מאוד!!!