מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של שמואל כץ סבא של גליה אהרוני

תקופת הילדות:

קוראים לי שמואל כץ, נולדתי בשנת 1940 בטימישוארה שברומניה. העיר טימישוארה נמצאת במרכז מערב של רומניה בקרבת הגבולות עם הונגריה ויוגוסלביה. זו עיר בה התגוררו בני לאומים שונים שמהם למדתי לדבר 6 שפות: רומנית, הונגרית, גרמנית, יידיש, קצת רוסית וקצת צרפתית. בישראל למדתי לדבר גם עברית ואנגלית.

התקופה בה נולדתי היא תקופת השואה בה חייתי 4 שנים, ברעב, ברדיפות, בבריחה למקומות מסתור וללא כל טיפול רפואי שילדים זקוקים לו. בתום המלחמה, רומניה אשר שוחררה על ידי הצבא האדום הפכה למדינה קומוניסטית. הקומוניסטים הנהיגו משטר שתלטני, פגעו קשות ביכולת הכלכלית של העם ובעיקר בבעלי המקצוע כמו אבי שהיה חייט לאופנת גברים ברמה גבוהה. כמו כן הם שללו את האמונה בדת וכינו את הדת במונח "אופיום לעניים".

בהגיעי לגיל 12, אבי חלה במחלה קשה, שגם גרמה למותו כעבור שלוש שנים וחצי, ואני בסך הכל בן 15 וחצי. למרות ההתחלה הקשה הזו, בהמשך אתאר בפניכם כיצד ילד עם רקע כל כך קשה מצליח בכל מה שהוא רצה והגיע לדרגות ולרמות גבוהות ביותר, מבלי שתהיה לו עזרה כלשהי מאחרים.

הכל אפשר לסכם בשני משפטים:

1. "אין דבר העומד מפני הרצון"

2. "אם אין אני לי מי לי?"

סיום הלימודים בבית הספר התיכון ותעודת הבגרות

כל עוד אבי היה חי, הייתי ילד שובב ולא כל כך הצטיינתי בלימודים. אבי נאלץ לשלם למורה פרטי כדי לעזור לי בלימודים. אחרי מות אבי, עדיין הייתי תלמיד בבית הספר התיכון, וגם נאלצתי לעזור בפרנסת המשפחה. החלטתי שאני לוקח את גורלי בידי, ולא אוותר לא על הלימודים ולא על הפרנסה. בלימודים לא רק שהחזקתי מעמד אלא הפכתי בכוחות עצמי לתלמיד מצטיין, שגם קיבל תעודת הצטיינות בטקס הסיום של בית הספר מול כל הקהילה היהודית שהייתה נוכחת בטקס.

במקביל, בהיותי הגבר הבוגר כביכול במשפחה, כאשר אמי לא עבדה, אחותי רק סיימה את לימודיה בתיכון ואחי היה עדיין ילד בן 10, נטלתי על עצמי גם את פרנסת המשפחה.

לימודי יהדות

למרות שארבע השנים הראשונות חייתי בתקופת השואה, ואחר כך החלה תקופת הקומוניזם, אשר התנגדה לענייני דת וסגרו בעירי את כל מוסדות הלימוד "החדר" והישיבה, אבי החליט לגדל אותנו לערכי היהדות. למרות המצב הכלכלי הקשה ולמרות המשטר הקומוניסטי, אבי התעקש והביא לי איש זקן יהודי דתי שלימד אותי בבית יהדות. בזמן המלחמה הוא אף קיים בית כנסת סודי בתוך הדירה שלנו.

בזכות נחישותו של אבי ורצונו העז והבלתי נכנע, זכיתי לסיים בהצלחה גם לימודי תיכון בבית הספר ולקבל תעודת בגרות וגם ללמוד יהדות ולגדול כיהודי מאמין ושומר מסורת.

כניסה לשוק עבודה לפרנסת המשפחה

בהיותי בן 15.5 שנים התייתמתי מאבי, וכל פרנסת המשפחה בת 4 נפשות (אמי, אחותי הגדולה, אני ואחי הקטן בן ה-10) נפלה על כתפי. בגיל 16.5 כבר עבדתי כמוכר בחנות מזון שהייתה שייכת לרשת גדולה בת 250 סניפים. כדי לשמור על מקום עבודתי, כדי להתקדם וכדי להתפרנס יותר, עבדתי בחריצות במשך 12 שעות ביום, 7 ימים בשבוע. עד מהרה הפכתי ליד ימינו של מנהל הסניף, וביצעתי את העבודות הכי קשות והכי מסובכות. גם הנהלת הרשת הבחינה בטיב עבודתי וזכרה לי את זה בשעה הכי קריטית בשבילי.

היה זה בהגיעי לגיל 19 כאשר כל היהודים שביקשו היתר(אישור) עליה לישראל פוטרו מעבודתם. אני גם פוטרתי באותה עת, אבל הוחזרתי לעבודה לתפקיד יותר בכיר, לתפקיד מנהל סניף. הסניף היה סניף כושל שכל המנהלים הקודמים נכשלו בו ואף הסתבכו עם החוק. את הסניף הזה אף אחד לא רצה לקבל לניהול, ולכן באין ברירה, ההנהלה נאלצה להחזיר אותי לעבודה, ואף לתת לי תפקיד שמעולם לא מילאתי.

אני הצלחתי להעלות את הסניף הזה תוך שנה מהמקום ה-250 למקום החמישי, דבר שפורסם לשבח בכל העיתונים המקומיים.

עלייתי לארץ ישראל

עליתי ארצה בשנת 1961 בגיל 21.

בעבודה שביצעתי ברומניה לא רציתי להמשיך בישראל, בכוונתי היה ללמוד מקצוע אחר, רצוי אקדמאי. אבל זה היה קשה בשבילי כי היה עלי לפרנס את אמי ואת אחי בן ה-16 שעדיין לא סיים לימודים לבגרות. כמו-כן, הסוכנות היהודית שלחה את משפחתי לגור בקריית שמונה. שם, באותם הזמנים לא היו מקומות עבודה ובוודאי גם לא אוניברסיטאות.

בינתיים גם סיימתי שירות צבאי-קרבי ב"גולני", וגם בינתיים הספקתי להתחתן וגם בני הראשון נולד.

למרות כל מה שתיארתי לעיל, הצלחתי לעבור לגור בתל-אביב, למצוא מקום עבודה (שהיה קשה למצוא באותם הזמנים), ולהירשם ללימודים באוניברסיטת תל-אביב, כבר בשנת 1961, דהיינו בסך הכל כעבור ארבע שנים מאז עלייתי ארצה. להספיק את כל זה היה קשה מאוד. נאלצתי לעבוד בשלוש משמרות ולהסתפק במועט. תוך כדי לימודי באוניברסיטה המשכתי לעבוד.

אשתי עבדה כמנהלת חשבונות, ובכך היא הייתה לי לעזר רב. בכוחות משותפים הצלחנו גם לרכוש דירה וגם לגדל תינוק, בנוסף ללימודים בהצטיינות.

עבודתי הראשונה בניהול בחברת E.C.I אלקטרוניקה

אחרי סיום הלימודים לתואר הראשון, הצלחתי להתקבל לעבודה בחברת "E.C.I" אלקטרוניקה בתפקיד של מנהל פרויקטים לבניית מגדלי פיקוח עבור חיל האוויר וציוד אינטרקום עבור צה"ל. ידיעותיי בתחום האלקטרוניקה היו מועטות. באוניברסיטה למדתי ניהול ולא אלקטרוניקה. יחד עם זאת התאמצתי בכל כוחי להבין כמה שיותר מהנושאים האלקטרוניים שהיו כרוכים בעבודתי. את זה למדתי בכוחות עצמי ביום ובלילה בביתי ובמשרדי. כמו-כן השתדלתי לבקר כמה שיותר בבסיסי חיל האוויר כדי ללמוד את הדברים מהשטח.

כל-כך הצלחתי בעבודתי שכאשר ביקשתי להתפטר לרגל סיום לימודי לתואר השני ורצוני לעבור לעבודה בניהול כוח אדם, הם הסכימו לשלם לי פיצויי פיטורין למרות התפטרותי, בתנאי שאחתום להם על התחייבות לא לעבור לעבוד לחברה מתחרה.

הלימודים באוניברסיטה

נתוני הפתיחה שלי ללימודים באוניברסיטה לא בישרו סיכויי הצלחה. בנוסף לכך שנאלצתי להמשיך לעבוד לפרנסת המשפחה, במקביל ללימודים, לא ידעתי אנגלית בכלל, וגם שליטתי בשפה העברית הייתה חלשה, זאת משום שתעודת הבגרות שלי הייתה מרומנייה שם השפה השנייה הייתה רוסית.

למרות זאת אני אמרתי שאני אצליח ואפילו הצלחתי מאוד. את התואר הראשון סיימתי בהצטיינות עם ציון מעל 80, דבר שהקנה לי זכות להמשיך לתואר השני. במקביל ללימודי לתואר השני כבר עבדתי בחברת E.C.I בתפקיד קשה ומאתגר. למרות זאת הצטיינתי בלימודי לתואר השני, עד כדי כך שגם העסיקו אותי באוניברסיטה כאסיסטנט במקצוע "פסיכולוגיה תעשייתית". יתרה מזאת, המרצה שלי בנושא יחסי עבודה בחר בי והמליץ עלי בפני ההנהלה הארצית של חברת "תנובה" לשמש כמתכנן וכמבצע של שינוי מהפכני בתחום יחסי העבודה בתחילת שנות 1970.

השינוי היה הינתקות מטבלאות השכר של השירות הציבורי במדינה, בהסתדרות וברשויות המקומיות ועוד, ויצירת דירוג שכר חדש פרטי לתנובה.

עבודתי ב"תנובה"

כמו שכבר כתבתי לעיל, עבודתי בתנובה הייתה מאתגרת מאוד. התואר שלי היה עוזר למנהל כוח אדם הארצי של תנובה שמנתה אז 7,000 עובדים. ההסתדרות, ועד העובדים וגם מנהלים רבים התנגדו לשינוי. למרות זאת, בעקשנות, בחוכמת חיים ובדיפלומטיה עמדתי בראש ועדת היגוי אשר תכננה את השינוי וגם הצליחה.

עבודתי בעיריית עכו

כאשר התפנה מקום פנוי בעיריית עכו, ופורסם מכרז לתפקיד מנהל כוח אדם, נגשתי למכרז וזכיתי. רציתי בתפקיד הזה כי זה מה שלמדתי באוניברסיטה וגם קיבלתי ניסיון בתנובה. כמו כן, לאשתי היו הורים בעלי משק חקלאי בנהריה. כך שילבתי בין עבודתי בעיריית עכו לבין הטיפול במשק של ההורים הקשישים.

עד מהרה התקדמתי לתפקיד מזכיר העיר. אחרי הצלחתי גם בתפקיד זה מוניתי לתפקיד מנכ"ל העירייה.

 טופס מינוי למנכ"ל עירייה

גם בתפקיד זה הצלחתי עד כדי כך שזכיתי להתפרסם בעיתון "מעריב" כעובד מצטיין. בתפקידי אלה בעיריית עכו כיהנתי במשך כ-27 שנים.

כהונה בהנהלות, בדירקטוריונים ובוועדות מקצועיות

במקביל לעבודתי כמנכ"ל בעיריית עכו, כיהנתי בהרבה הנהלות, דירקטוריונים וגופים מקצועיים שונים של מוסדות וחברות ציבוריות וממשלתיות כגון:

– דירקטור בהנהלה הציבורית של בית החולים הממשלתי בנהריה.

– דירקטור במכללת הגליל המערבי.

– חבר הנהלה בפסטיבל לתיאטרון האחר בעכו.

– חבר בהנהלת פורום המנכ"לים בעיריות.

– חבר בהנהלת איגוד המנכ"לים ברשויות המקומיות.

– חבר בהנהלת קבוצת הכדורגל של הפועל עכו בליגה העליונה.

– חבר בוועדה המייעצת לענייני כוח אדם של המרכז לשלטון המקומי.

– חבר בוועדה מייעצת לענייני שכר של משרד האוצר.

– חבר בהנהלה של האגודה החקלאית שיתופית בנהריה .

– חבר בהנהלת העמותה שליד המחלקה הקרדיולוגית של בית חולים מאיר בכפר סבא.

– חבר במועצת הגמלאים ברעננה.

ועוד כהונות נוספות…

ישיבתי במוטב שיפוטי וכמגשר בבית הדין לענייני עבודה בחיפה

בנוסף לכל התפקידים שמניתי עד כה כיהנתי גם כנציג ציבור בהרכבים שיפוטיים בבית הדין האזורי לענייני עבודה בחיפה, במשך כ-20 שנה. בעבודה זו כל כך הצלחתי שגם התמניתי כמגשר בעשרות תיקים של סכסוכי עבודה. בעבודתי זו המשכתי עד גיל 74.

הזוית האישית

סיכום ומסקנות

כפי שאפשר להתרשם מכל הכתוב לעיל, בכל שלב בחיי שום דבר לא בא לי בקלות. מאז השואה ובמשך כל הלימודים והתפקידים לקחתי על עצמי אתגרים שמלכתחילה היו נראים כחסרי סיכוי. אבל האמנתי בעצמי, התעקשתי והתמודדתי עם האתגרים השונים וגם הצלחתי.

מכאן המסר שאני רוצה להעביר הוא:

– אין דבר העומד בפני הרצון

– אם מתמידים ודבקים במטרה אזי מצליחים.

– אין דבר כזה שאין לי זמן ואני לא יכול.

– תאמין בעצמך, תתעקש ותצליח.