מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא בנימינה, רוב האנשים קוראים לי מינה. נקראתי בנימינה על שם אבא של אבי, (סבא). נולדתי ב- 3 לאפריל  1945, כ"א ניסן תש"ה בירושלים עיר הקודש לאמי חווה ואבי חיים זאב.

עברתי למירון בגיל 3-4. אני לא זוכרת את הבית בירושלים רק את הבית במירון. הגענו למירון מיד אחרי מלחמת השחרור, לפני מלחמת השחרור גרו במירון ערבים אולם במלחמת השחרור הם עזבו. כשהגענו התיישבנו בבתים של הערבים וכל פעם  נאלצנו לעבור מבית לבית. כמובן אבא חיפש  תמיד את הבית הקרוב ביותר לקבר של רבי שמעון בר יוחאי . אבא מאוד אהב את רשב"י כולם קראו לו החסיד של רבי שמעון.

אני זוכרת שבאחד הבתים שבו גרנו היו מדרגות, אבל בלי מעקה הייתה זו בניה ערבית. וכל בוקר כשרצינו לרדת חיכינו לאמא שתעזור לנו לרדת. הבתים אז היו בנוים בצורה שונה מהיום השרותים והמקלחת היו מחוץ לבית. כשהגיעו יותר תושבים למירון, הסוכנות בנתה בתים ואת כל מספרי הבתים הם כתבו בפתקים וערכו הגרלה. כל אחד היה צריך להוציא פתק- והבית שעלה בגורל היה הבית שלו. לשמחתו של אבי, הוא לא השתתף בהגרלה משום שהובטח לו מראש שיקבל את הבית הקרוב ביותר לקבר רבי שמעון.

כשהתרבו התושבים בנו גן ילדים, באותה תקופה עלו הרבה תושבים מהונגריה ומטבע הדברים הבנות בגן דיברו בהונגרית. כשהגעתי הביתה תיבלתי את שפתי במילים בהונגרית בלי להבין את משמעותן ואמא התגלגלה מצחוק.

כשהגענו למירון לא הייתה לנו עבודה, הייתה לנו פרה שממנה קיבלנו חלב וזו הייתה הפרנסה שלנו. מאוחר יותר נטעו במושב עצים וכל אחד חיכה בסבלנות עד שהפירות יגדלו. כשניתן היה לאכול מהם, עשו מכירה מרוכזת של פירות וכל אחד הכריז כמה פירות באמתחתו ונתנו לו כסף תמורת הפירות..

אני זוכרת שאספו את כל התושבים למועדון ואמרו שהולכים לשתול עץ אפרסקים, אנחנו לא הכרנו את הפרי הזה, אני זוכרת שהייתה התרגשות מאוד מאוד גדולה. אבא אמר שהוא רוצה להביא אותנו למועדון שגם אנחנו נלמד ונדע . במועדון ראינו תמונה של אפרסק , שמענו דברי הסבר על הפרי וכולם ממש התרגשו . לאחר שגדלו עצי האפרסקים שוב הגיענו למועדון וטעמנו את האפרסקים. היה לזה טעם פשוט מעדן. למדנו  גם לעשות שימורים מאפרסקים. שמנו אותם בקופסאות והשתמשנו במכונה מיוחדת שסגרה את הקופסאות.

לאבא שלי (חיים זאב) הייתה תכונה מאוד מיוחדת, הייתה לו אמונת צדיקים מאוד מאוד גדולה ובמיוחד לרבי שמעון בר יוחאי. הוא היה אוסף כסף בכל ארצות העולם עבור קרית רשב"י. יש לי שני סיפורים מהתקופה בה נסע לאסוף כסף בחוץ לארץ.

הראשון שבהם: באחד הפעמים בו נסע אבי לאסוף כסף באמריקה, הוא שמע מבעלי שהרבי מליובאוויטש

גר באמריקה. הוא החליט להיכנס לרבי ולבקש ממנו תרומה. הרבי נתן לו צק' ואבי באופן טבעי הפקיד את הצק'. כשבעלי שמע את זה הוא נבהל ממש, הייתכן ?? שאל. צק' מידו הקדושה של הרבי – זוהי ברכה ענקית!! אבא מיד הלך לרבי ואמר שהוא בטעות הפקיד את הצק'. הרבי נתן לו צק' חדש ואבי נתן את הצק' לבעלי ועד היום זה בבית שלנו.

הסיפור השני: כשאבי נסע למקום מסוים באמריקה באמצעות הרכבת, אמרו לו לרדת בתחנה מסוימת ושם יחכה לו מישהו, הוא נסע… אולם פספס את התחנה וירד בתחנה אחרת. כשירד הוא ראה מסביבו הרבה מאוד כושים והוא לא ידע מה לעשות. הוא התיישב על הספסל והתפלל ואמר "רבי שמעון בר יוחאי תעזור לי" ברגע שהוא סיים לאמר זאת, הגיעה כושית ענקית  בגובה של כ 2 מטר ,תפסה אותו ולקחה אותו. היא הגיעה איתו לבניין אחד הכניסה אותו למעלית, לחצה על איזה קומה ויצאה. הוא יצא מהמעלית וראה למולו בית עם מזוזה, 'זהו בודאי בית של יהודים' חשב ודפק. כאשר נפתחה הדלת ובעל הבית ראה יהודי הדור פנים עם כיפה זקן וציצית הוא מיד הכניס אותו ושאלו: "מה אתה עושה כאן, כולם כאן כושים זוהי סכנת נפשות להסתובב ככה ברחוב?" בעל הבית כמובן הכניס אותו לביתו, נתן לו לישון וכמובן נתן לו תרומה. אבי אמר שהוא נתן לו את אחת התרומות הכי גדולות ואבא אמר שהוא בטוח שהכושית הייתה רבי שמעון בר יוחאי.

לאימי (חווה) הייתה מסירות מיוחדת מאוד לילדיה. אני זוכרת שכאשר הייתה לנו פרה בבית אמא הייתה מחייבת אותנו לשתות כוס חלב, אמא דאגה שהכוס תהייה הכי גדולה שאפשר. כשהיא הייתה יוצאת לצפת היא הייתה לוקחת את הכוס שהייתה לנו בבית ומחפשת כוס גדולה יותר וכך היא הצליחה לגרום לנו, הילדים שנשתה הרבה חלב. במסירותה הרבה היא דאגה שלא נרגיש שהמצב הכלכלי קשה מאוד.

בילדותי אהבתי מאד את המטבח, להדיח את כל הכלים בשבילי זו הייתה חוויה. בתקופתי עוד לא היו מחשבים וטלפונים שהיה אפשר לשחק בהם, שיחקנו רק קלס וחבל. לנו במושב לא היה בית ספר כמו בכל הערים הסמוכות היינו הולכים  אל ביתו של המורה הזקן, ושם היינו לומדות – ילדות בכל הגילאים. המורה הזקן היה כל כך מיוחד וכל כך אהבנו אותו. אני זוכרת שהיה לו סרגל כזה וכל מי שאיחר הוא היה לוקח לו את ידו ואומר לו להצמיד את אצבעותיו ומכה עליהן עם הסרגל. אהבתי מאוד ללמוד דקדוק ומתמטיקה עד היום אני זוכרת הגדרות בדקדוק.

אני רוצה לספר לך סיפור שקרה בילדותי:

אמי חלתה ואושפזה בבית חולים. אחרי כמה ימים של אישפוז בבית החולים התקשר הרופא לטלפון היחיד שהיה במושב ובקש לקרוא לאבי שיבוא לבית החולים ויפרד מאשתו כי לצערו היא… אז רצו וקראו לאבי ואמרו לו זאת. אבי שמע זאת אך לפני שנסע לבית חולים כמובן עלה לקבר רבי שמעון לבקש את ברכתו, אבי ניגש לקבר ואמר:" רבי, אנא הרוג את הפרה שלי במקום את אשתי…" כשירד מהקבר, הגענו אליו בריצה ואמרנו לו בעצב ובחרדה שהפרה מתה -פרנסתנו היחידה!!! אבי לא התרגש ואמר בשמחה "ברוך ה'  אם כך לא צריך לנסוע לבית חולים." וכמובן שאימי הבריאה באופן פלאי והאריכה ימים ושנים.

זה היה אבי חסיד של רבי שמעון שאמר תמיד: "אין  בקשה שביקשתי מרבי שמעון ולא נענתי"

כשהייתי נערה הייתי בפנימיה כשגדלתי יותר נשאתי לבעלי משה. התגוררנו בירושלים ונולדו לנו 4 ילדים: חנה, יוסף יצחק, ברוך, ובנימין. גם הם הקימו בתים ברוך השם ונולדו להם ילדים צדיקים, ברוך ה' יש לי הרבה נחת.

סבתא : "חשוב לתת הרבה חום ואהבה בכל מיני דרכים"

שהרבי מליובאוויטש: "רבי מנחם מנדל שניאורסון‏ (י"א בניסן תרס"ב, 18 באפריל 1902 – ג' בתמוז תשנ"ד, 12 ביוני 1994), מכונה הרבי מליובאַוויטש (מלוּבָּבִיץ') ובקיצור הרבי, הוא האדמו"ר השביעי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד, עמד בראשה משנת ה'תשי"א (1951) ועד פטירתו. נודע בפעילותו הרבה למען ביאת המשיח. בשנותיו האחרונות ראו בו חסידיו את המשיח, ורבים מהם מוסיפים להאמין בכך אף לאחר פטירתו. קברו משמש מוקד עלייה לרגל.

הקים את מפעל השלוחים ובתי חב"ד בנקודות רבות בעולם. תורתו משתרעת על פני ספרים רבים. הכריז על עשרה מבצעי מצוות שיש לעורר את העם היהודי לקיימם."

תשע"ה