מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדותי מתרכז סביב העיר הדרומית אילת, אליה הגעתי בכיתה ד'.

לפני סיפורי האישי, בהקשר של העיר אילת, אזכיר שאילת נכבשה בשלהי מלחמת העצמאות, ב-10 במרץ 1949. סיפור ידוע הוא סיפור "דגל הדיו". בסיום הכיבוש לא היה ברשות החיילים דגל ישראל להניף, אות שהמקום נכבש על-ידי כוחותינו, ועל-כן אלתרו הלוחמים דגל בכך שלקחו סדין לבן, עליו צבעו בדיו שני פסים כחולים ומגן דוד במרכזו, אותו הניף על תורן מאולתר, הקצין אברהם אדן (לימים אלוף בצה"ל).

הנפת "דגל הדיו" עם כיבוש אילת

טקס זיכרון לכיבוש אילת והנפת דגל-הדיו, נערך כל שנה ב"יום-אילת"; יום הולדתה של העיר אילת, במתחם בקתות "אום-רשרש", בקתות החמר שהיו במקום בעת הכיבוש והיו למעשה "המבנים" היחידים באותה עת. המעבר של משפחתי, ממרכז הארץ לאילת, נבע בעיקר מסיבות כלכליות, אך היה בו זיקה חזקה מאוד של ציונות והגשמת ההתיישבות בנגב ובערבה.  חלומו של ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן-גוריון, היה ליישב את דרומה של הארץ ומשנקרתה הזדמנות לעשות זאת (הצעה שקיבל אבי, לנהל סניף בנק באילת), הורי נענו בשמחה לאתגר.

המעבר לאילת היה מישוב קטן במרכז הארץ, ליד העיר חולון, מלב לבה של ישראל לקצה הדרומי ביותר שלה. ההגעה לאילת הייתה חוויה שזכורה לי בבהירות, כאילו קרתה אתמול. טסנו במטוס מיושן מסוג דקוטה ששימש את בנות הברית במלחמת העולם השנייה ועבר לשימושן של החברות המסחריות כגון "ארקיע", בה טסנו דרומה.

מטוס "דקוטה" של חברת "ארקיע" באילת

אציין שהתחלת הטיסות הסדירות לאילת הייתה ביוני 1956 – כחמש שנים לפני הגעתי לאילת ולכבוד האירוע הופקה "מעטפת היום הראשון":

אף שהטיסה הייתה בשלהי הסתיו, ברגע שדרכה כף רגלי על כבש המטוס, לאחר הנחיתה באילת, הרגשתי משב רוח חם מאוד על פני. אילת קיבלה אותי במזג אוויר חם, כאופייני לה. המראות מסביב היו מראות של מדבר ושממה, הרים מסביב, דרך ראשית צרה, אמנם סלולה, אך נראתה כדרך עפר, כיוון שהייתה מכוסה במקומות רבים בחול המדבר; והדבר ששבה את ליבי היה מראה הים הכחול, הצלול, המרהיב ביופיו ויותר מכל הדהימה אותי העובדה שהים היה למעשה חוף שומם עם מבנה בודד (שאחר-כך הבנתי שהיה בית המלון הראשון והיחיד באילת). הכול נראה כל-כך ראשוני, קמאי ופראי.

צילום של העיר אילת בימיה הראשונים

בעת השתקעותנו באילת, מספר התושבים בעיר היה כ-5000 נפש ועובדה זו ניכרה מאוד בכמות הבתים הקטנה שליוותה אותנו בנסיעה מהמטוס אל ביתנו החדש. אילת הייתה ישוב קטנטן בתחילת דרכו. הרגשתי חלוץ, כאותם חלוצים בארץ, בראשית הישוב, עליהם למדתי בבית-הספר.

להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה בעיר אילת:

קבלת הפנים שציפתה לי כשהגענו לביתנו החדש ריגשה אותי מאוד וחיממה את ליבי. אבי שהגיע לאילת מעט לפנינו, פגש בילדי השכונה החדשה (מספר הילדים בשכונה היה מועט) וסיפר להם על בואי. עם הגיעי לביתי החדש, הגיעו אליו שני ילדים: אהוד ודורון שהציגו עצמם בפני בנימוס רב, וכעבור זמן קצר ביותר, מצאתי עצמי משחק איתם בכדורגל במגרש מאולתר.

הקליטה הייתה מידית…

מזג האוויר היה חם מאוד ובגמר המשחק רצו הילדים לברז מים שהיה בקצה המגרש כדי לרוות את צימאונם. גם אני נהגתי כך אלא ש…המים היו ממש מרים, על-פי טעמי, בלתי ניתנים לשתייה. המים כאילו נתקעו בגרוני, אך לא העזתי להעיר על-כך שמא אפגע בחברי החדשים. לימים התרגלתי למים אלה שנשאבו מבארות שנחפרו באזור אילת, אשר איכות המים בהם הייתה גרועה עם רמת מליחות גבוהה מאוד. מהר מאוד הבינה אמי שכדי לבשל אוכל טעים, עליה לבשל במים מיוחדים שהותפלו במיוחד לשם כך וחולקו לתושבים במכלית שעברה בעיר. המחלק שרגא, צלצל בפעמון מתכת גדול וכל עקרות הבית היו יוצאות עם מכלים וסירים לקבלת מים "משובחים" (שהיו בעצם תפלים ללא מינרלים ומלחים ואף שהיו טעימים יותר, לא היה בהם כל מרכיב שאופייני למים בכל מקום אחר בעולם).

הגם שהייתי ילד בכיתה ד', הייתה בי מעין תחושה של שליחות, תחושה של התיישבות ועם זאת חשבתי שאני נמצא בגן עדן עלי אדמות. ההתאהבות בעיר הייתה טוטאלית. כיתה ד' בבית ספרי, הייתה קטנה מאוד. בסך-הכול היו בכיתה 24 תלמידים. חלומו של כל בית-ספר כיום…

כיתה ד'. המספר בשורה שנייה מלמטה, שני מימין.

החיים באילת היו כמו חיים בקיבוץ גדול. למרות שאילת הייתה עיר בהתפתחות, כולם הכירו זה את זה והילדים כולם היו חברים קרובים. מפרץ אילת המרהיב, שידוע במימיו הרגועים, משך אותנו והיינו מרבים לרדת לחוף הים לשחות ואף לצלול מעל שוניות האלמוגים המרהיבות. הירידה לים הייתה רגלית. לא בהסעה של הורים ולא בתחבורה ציבורית. הלכנו ברגל בהנאה רבה, גם אם השמש הייתה קופחת על ראשנו. היינו ילדי שמש של ממש, שזופים ושחומים. ילדי מדבר… היות ששדה התעופה הקטן של אילת, היה מושבת רוב הזמן מנחיתות והמראות של מטוסים, היינו פשוט חוצים אותו בדרכנו לים (חציית שדה התעופה חסכה הליכה מסביבו, שכן שדה התעופה עמד ממש בדרכנו…).

היום בראייה של בוגר אני חושב, שלמרות ששדה התעופה היה שומם בד"כ, מאוד מסוכן היה לחצות אותו בדרך שחצינו, מה-גם ששלט ברור בדבר איסור המעבר, התנוסס שם…היום אמליץ לכל מבוגר או ילד להישמע להוראות שלטי אזהרה.

ילד אילתי "טיפוסי" ליד שדה התעופה – השלט "אין מעבר" בולט בתמונה

חוף הים היה מרכז חיינו בחופשות מהלימודים ובעיקר בתקופת "החופש הגדול" בקיץ. לאורך החוף היו פעילויות חברתיות ואירועים שונים ומגוונים ששימחו מאוד את ליבנו. החוף היה עדיין חסר את כל בתי המלון ובתי האוכל שמאפיינים אותו בימים אלה והיה ממש כיף לנצל את כל החוף כמעט, לשימוש שלנו. לעיתים בחופשות, חלקנו היו נוסעים צפונה לביקור אצל קרובי משפחה. המושג "צפונה" היה שגור בפינו שכן אם לילד אילתי היו קרובי משפחה אפילו בבאר-שבע הדרומית, היה אומר שהוא נוסע "לצפון" לקרובי משפחתו. "צפון" היה לאילתים כל מקום מצפון לעיר, גם אם היה ממש בדרומה של ישראל…

בהגיעי לאילת, היה בית תרבות עירוני קטן ששימש את התושבים הן להופעות מדי פעם והן להקרנת סרטים. בית קולנוע של ממש, לא היה באילת. רק בסוף שנת 1962, כשנה לאחר הגיענו לאילת, הוחלט על הקמת בית קולנוע והידיעה המרעישה פורסמה בעיתון המקומי.

אילת התפתחה והפכה עיר ססגונית ומצודדת, הלכה ויפתה. אני זוכר אירועים שונים שקרו במרוצת שנות ילדותי באילת:

זכור לי שבכיתה ו' גויסנו למשמרות הבטיחות. התכונה הייתה גדולה, שוטר הגיע לכיתתי ולימד אותנו על משמעות התמרורים וחוקי התנועה. קיבלנו תעודה וחולקנו לצוותים לשם עמידה ליד מעברי החציה כדי לסייע לתלמידים בחציית הכביש. אך שלא כמו היום, הכבישים היו ממש ריקים מכלי רכב. במשמרת אחת, בקושי עברו שני כלי רכב…אבל את המשימה היינו צריכים לבצע ואכן עשינו תפקידנו ברצינות ובנחישות.

אני זוכר משחק שהיינו משחקים עם כדור. קראנו לו "פינות" (הגינו מילה זו במלעיל). המשחק היה פשוט: שני ילדים עמדו משני צדי הכביש וכל ילד בתורו, השליך את הכדור אל עברו השני של הכביש, כשהמטרה הייתה לפגוע בפינה של אבן השפה. אם הכדור אכן פגע בפינה, הכדור היה חוזר לשולחו וילד זה היה זוכה בנקודת זכות ובתור נוסף. אני מספר על משחק זה משני טעמים: א. הכביש היה צר מאוד בימים ההם, כך שאפשר היה להשליך כדור מצד אחד לצדו האחר של הכביש ואף לפגוע בפינה. ב. כמעט ולא עבורו כלי רכב בכביש ואיש לא הפריע לנו לשחק במשחק משעשע זה.

זכורים לי תהלוכות בהם השתתפו ילדי אילת לרגל יום הולדתה של העיר. ילדי אילת ותלמידיה היו צועדים ברחובות העיר, נושאים דגלים צבעוניים, שרים ורוקדים.

תהלוכה לרגל יום אילת בשנת 1968. המספר כבר נער בן 15 , שני בשורה השמאלית.

מהיות אילת עיר ספר הגובלת עם שלוש מדינות ערביות (מצרים, ערב-הסעודית וירדן), עברו עליה לעיתים ימים לא קלים. למשל בימי מלחמת ששת הימים, מלחמה בה נלחמו נגדנו אויבותינו דאז, מצרים וירדן (שנים רבות לפני קיום הסכמי השלום עם מדינות אלה), היו הפצצות (אמנם בודדות) על העיר אילת, אשר אילצו אותנו לרדת למקלטים ואם לא הספקנו להגיע למקלט, תפסנו מחסות בשוחות שחפרנו מבעוד זמן. אבי ששרת בימים אלה בצבא במסגרת שירות מילואים, הותיר את אמי ואחותי להיות "בהשגחתי" היות שהייתי "הגבר" היחידי בבית. אבי אמנם התלוצץ ב"מינוי" זה, אך אני לקחתי את התפקיד ברצינות גמורה…

אירוע נוסף שזכור לי: כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1968, נורו פגזי קטיושות על אילת מעקבה, עיר הנמל הירדנית. הטילים נפלו במקומות שונים בעיר, בשכונת האלמוגים ובשכונה ליד "ויצו", שזכתה אז לכינוי, "שכונת הקטיושות". כתוצאה מהירי נפגעו מספר אנשים, ביניהם ילדים. זכורים לי היטב קולות הנפץ מחרישי האוזניים וחוסר האונים של התושבים. כילד, לא הבנתי את משמעות ההפצצה וגם שלא בהכרח הייתי "גיבור גדול", לא ממש פחדתי והתייחסתי לאירוע כחוויה חולפת. חיל האוויר הישראלי, תקף בתגובה מבנים ומבני צבא בעקבה. המלך חוסיין, מלכה של ממלכת ירדן, הכריז על מלחמת חורמה בארגוני הטרור ועד סוף שנת 1970 חיסל הצבא הירדני, את כל גורמי הטרור שפעלו באותה תקופה במחנות הפליטים ברחבי הממלכה.

אירוע שזכור לי היטב, התרחש בחודש ינואר 1970. ישבתי עם חבר בביתי והתכוננו לבחינה כלשהי (למיטב זיכרוני, בחינת "מתכונת" באחד המקצועות, לפני בחינות הבגרות). לפתע פיצוץ אדיר החריש את אוזנינו. באותה עת, גרתי בבניין בן שלוש קומות, בקומה השלישית, בדירה שמרפסתה צפתה לעבר מפרץ אילת. אצנו למרפסת וראינו לנגד עיננו פטריית עשן ענקית מיתמרת מכיוון נמל אילת. זמן קצר לאחר-מכן, החלו להישמע צפירות אמבולנסים ושמועה התפשטה בעיר שמשאית תחמושת התפוצצה וישנם פצועים והרוגים רבים, בעיקר חיילי צה"ל. עוד נאמר שהאזרחים מתבקשים להגיע לבית החולים בעיר, כדי לתרום דם. כמובן שחברי ואני, לא היססנו לרגע וחשנו לבית החולים. זו הייתה תרומת הדם הראשונה שלי.

הסתבר שהפיצוץ נבע מפריקת נחתת של חיל הים, שחזרה מפעולה צבאית באי שדואן שבמצרים (פעולה זו שהתרחשה בחודש ינואר 1970, שמה לה למטרה לגרום למצרים, שהייתה שרויה במלחמת התשה אתנו, לנחיתות ולאלצה להיכנס לתהליך של הפסקת אש. משאית עמוסת מוקשים שנלקחו שלל בפעולה זו, התפוצצה בעת ירידתה מהנחתת אל הרציף. הפיצוץ גרם לאבדות רבות). אך למרות אירועים ביטחוניים שקרו בעיר ובהם אירועים טראגיים, ימי ילדותי ונעורי באילת, היו הימים המאושרים בחיי ולדעתי, המאושרים גם בחייהם של כל הילדים בעיר המקסימה הזו, שמאוד שמחנו להיות חלק ממנה.

אני רוצה לספר קוריוז שמלמד כמה קטנה הייתה אילת "של פעם" וכיצד האנשים הכירו זה את זה. יש הרבה בניינים בדרום שנבנו עם התייחסות לאקלים המדברי, אבל יש רק בניין אחד שממש נקרא "הבית המדברי" וכך קוראים לו כל תושבי אילת. בניין בצורת פירמידה חלולה שהוקם ב-1971 (על-פי תכנון של האדריכל אברהם אלואיל ז"ל), ונבנה כך שבתוך הבניין נוצר חלל מקורה, מוגן מהשמש, בו יכלו הילדים לשחק ולהשתעשע מבלי להיחשף לשמש הקופחת. בנייתו של "הבית המדברי" הייתה בשעה שאילת הייתה עיר בת כ-13000 תושבים.

תמונת הבית המדברי בבניה

בבית זה התגוררה משפחה אילתית שורשית, משפחת כוכבא. אבי המשפחה, שלמה (בכינויו "קוקיי") היה אמור לקבל דבר דואר "מהצפון" והתקשרו אליו לברר את כתובתו למשלוח דבר-הדואר. קוקיי ענה ללא היסוס: "אנא רשמו על-גבי המכתב, קוקיי, הבית המדברי אילת, והמכתב יגיע". השולח מעברו השני של הקו, שמע ורשם על-גבי המעטפה: קוקיי, הבית תמיד בריא, אילת (כך שמע ובעצם יש לשני המשפטים אותו מצלול). מה שיפה בסיפור הזה שהמכתב הגיע ליעדו…אני גורס שאם היה נכתב בכתובת הנמען: "קוקיי אילת" בלבד, המכתב היה מגיע גם-כן ליעדו…דבר כזה יכול לקרות רק במקומות קטנים שבהם איש מכיר את רעהו.

עם צמיחתה של העיר, צמחתי גם אני, גדלתי ובגרתי. סיימתי את חוק לימודי בבית הספר היסודי והמשכתי בלימודי בבית הספר התיכון היחיד בעיר (בתקופתי לא הייתה חטיבת ביניים ומיד בתום שמונה שנות לימוד, למדתי בבית ספר תיכון). לאחר סיום בית הספר התיכון, התגייסתי לצבא ובסיום שירותי הצבאי, המשכתי את לימודי האוניברסיטאיים באוניברסיטת ת"א. לאחר הלימודים חזרתי לאילת, שם הקמתי את משפחתי ושם נולדו שלושת ילדי שהבכורה שבהם, מיטל, אמו של עידן (תלמיד כיתה ה' 1 בבית הספר "שקד" ברעננה, אשר צרף אותי למיזם זה של הקשר הרב דורי, שאני כל-כך שמח להיות שותף בו).

לימים עזבנו את העיר הדרומית ועברנו להתגורר בכפר-סבא. איננו תושבי אילת כ-26 שנים אך תמיד, לאורך כל השנים, החשבתי את עצמי "אילתי" ואני כל-כך גאה בזכות שנפלה בחלקי, להיות גם-כן אחד מבניה ומבוניה של העיר היפה הזו.

אילת – מראה כללי, כיום.

אני מצרף כאן לסיום, סרט מארכיון הסרטים של שפילברג. הבימאי והצלם: אדגר הירשביין. בסרט צילומים של העיר אילת משנות השישים – התקופה שאני הגעתי אליה.

הזוית האישית

גם התלמיד וגם סבו, נהנו מהעבודה המשותפת. התלמיד מציין כי נהנה לשמור על קשר איתן עם סבא והוא חש התקרבות לסבא; בנוסף איחל לסבא שימשיך להיות סבא נהדר. סבא אף שהכיר את נכדו היטב והיה מודע לכישוריו וכישרונותיו, מעיד כי שמח לעבוד עם ילד חכם ונבון והרגיש התקרבות ותחושת חברות עם הנכד.