מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

איך גודלתי בצקפת

אנחנו וסבתא לאה בקשר הרב דורי
סבתא לאה עם חברים
מאת עומר יובל כחלון ולאה שטולץ

איך למדתי ואיך חונכתי בנעורי בשנים 1950-1964.
משפחתי הקטנה מאד עלתה ארצה מפולין והתיישבה  בצפת בחורף 1950הייתי בת 4. לא הייתה קיימת מסגרת גן לעולים חדשים באותה עת, ולכן נותרתי בבית עם אמי. חוק חינוך חובה חוקק כדי שילדים מכל שכבות האוכלוסייה יזכו ללמוד ולהתפתח, מגיל 5 עד גיל 12, שנים לאחר מכן נכללו בו גם גילאים 12 עד 18. את כתת הגן שלי אני זוכרת היטב. כ – 40 ילדים עם גננת אחת וסייעת.
 
הגננת רבקה, חדורת רוח חלוצית, שפתה  רהוטה, ולה אוזן קשבת לכל ילד. בתוך בליל שפות ומנהגים שהביאו איתם העולים  ניסתה ליצור הומוגניות איתנה וקשרה את כל הילדים (ובמידה רבה גם את הוריהם) לארץ ישראל,  לעם ישראל, לחגים ולקשר עם האדמה תקופות השנה וציונות נקייה ונאיבית. שנים רבות אחר כך היתה גם הגננת של בני הבכור.
בשנת 1952 עזבנו את האוהלים והצריפים במעברה ועברנו לשכונה חדשה (שכונת כנען) שהייתה מושתתת רק על עולים חדשים. הימים ימי הצנע של דב יוסף. סוכר, עוף, ביצים הכל במשורה לפי התלושים וגודל המשפחה, השיכון בו גרנו היה ללא ריצוף, ללא מים או חשמל. חימום בכלל וחימום מים נעשה על פרימוס וגם זה  בצמצום רב.
ללמוד, לקרוא, לשחק  אפשר היה בשעות היום ומעט בלילה תחת אורה של מנורת נפט קטנה. למרות כל זאת הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת. כתה א' הייתה עבורי כמעט נס. בחדשים הראשונים למדנו תחת כפת השמים, ספסלים ושולחנות מאולתרים, חלקנו כריכים של כל העדות , טעמים שונים ורובינו ניזוננו מפרוסות לחם שחור  וממרח כל שהוא שהיה תחליף למשהו אמתי. אך בעיקר למדנו: שפה, קרוא וכתוב, ציור, מולדת שירה וחברות.  
רוב ההורים לא יכלו לעזור לילדיהם שכן הם עצמם היו זקוקים לאותם שיעורים.
 
משהתקרב החורף עברנו ללמוד כל פעם במבנה או חדר אחר. עם העליה הגדולה של 1950, היה מחסור חמור גם בכתות לימוד ומורים. אז הוחלט ע"י המוסדות כי יש ללמד בשתי משמרות, כך שבעצם כביכול הוכפלו מספר הכיתות ומספר המורים. האמת היא שהמורים היו מעטים, לא מנוסים, ובעיקר חסרו מורים מקצועיים. כך קרה שכל מורה לימד הכל. חשבון, תנך ספרות והתעמלות, וכל מורה הפך למחנך בעל כורחו. מנהל בית הספר היה עסוק בסתימת חורים, אבל המחויבות הגדולה לתלמידיו עמדה מעל ומעבר לכל  הדרישות הפורמליות של התפקיד. בכיתות ב' ו ג' למדתי במשמרת שנייה. בית הספר היה ממוקם במרכז העיר, כ – 45 דקות  הליכה מביתי לכל כיוון.
 
בימים של שלג וגשם שוטף ליווה אותי אבי בעיקר בחזרה בשעות החשיכה. לאחר מכן נפתח בית ספר חדש בשכונת העולים, ורמתו הייתה ירודה מאד. צפת, כמו ערי פריפריה נוספות, סבלה מתחלופה גדולה של מורים, ממחסור בעזרים דידקטיים, מכתות לימוד דחוסות , ומצב סוציו-אקונומי  קשה עם תקוות קלושות לעתיד טוב יותר. גם האוכלוסיה הותיקה של העיר לא שבעה נחת, שלא לדבר על העליה החדשה והמגוונת.
 
הורי ניצולי השואה ביקשו לבנותיהם רק דבר אחד. חינוך טוב. הם האמינו כי יכלתינו להתמודד עם האתגרים הצפויים לנו הינה רק באמצעות הידע שנרכוש. אי לזאת, משסירב מנהל בית הספר אשר נחשב כטוב יותר בצפת לפתוח את שעריו בפני (בצדק מבחינתו , שכן הייתי שייכת לאזור רישום אחר), הניחו הורי בפני (ילדה בת 12) שתי אפשרויות:·לעבור לבית הספר הממלכתי דתי ולקפוץ כתה או לעזוב את צפת ולעבור ללמוד בבית הספר הכי טוב בארץ באותה תקופה בית הספר הראלי העברי בחיפה. בית הספר הזה היה בית ספר פרטי ושכר הלימוד עמד אז על80%  ממשכורתו של אבי. 
 
העול הכלכלי היה כבד מאד, אך הורי בהיותם ניצולי שואה ראו בידע הנרכש ע"י בנותיהם  את תמצית הנתינה הנדרשת מהם. בכתה ז עברתי לריאלי בחיפה. הייתה זו שנה קשה ומלאה זעזועים. לבד בעיר הגדולה, ללא משפחה תומכת, גרה בתנאים קשים אצל מכרה של הורי תמורת תשלום. גם הצד הלימודי היה קשה עד מאד.  בית ספר ברמה גבוהה מאד, איליטסטי, סנובי במידה מסוימת. אמנם  חרט על דגלו את הסיסמה "והצנע לכת", אך מן הסתם רב התלמידים הגיעו ממשפחות מבוססות ומעלה, והיה קשה להשתלב חברתית.
 
שמחתי שהייתה תלבושת אחידה, שמחתי שיכולתי לתת שעורים פרטיים לילדים צעירים יותר וכך להרוויח  קצת כסף למותרות כמו חפיסת חלבה קטנה או ספר משומש. בשנים שנותרו לי בבית הספר הפקתי ממנו את המרב והמיטב. מורים טובים, חלקם גם מאד אמפתיים לתלמידיהם, בנוסף ליכולתם בהוראה, התרומה לקהילה במסגרות שונות, מחנות עבודה ומסעות ברחבי הארץ,הצופים, הגדנ"ע , אופן הלמידה וכו'. אין ספק שלבית הספר הייתה השפעה מכרעת על חיי. היכולות שפיתחתי פתחו לי את שערי ההשכלה הגבוהה בקלילות.

מילון

כיתת גן
גן של פעם שסבתי הייתה בו

ציטוטים

”את כתת הגן שלי אני זוכרת היטב כ - 40 ילדים יחד בגן“

הקשר הרב דורי