מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אז והיום – סבתא ואני

סבתא ואני
תמונת חתונה של סבא וסבתא
הדומה והשונה בילדותה של סבתא לעומת ילדותי

שמי הוא רחל, מקור שמי הוא מרחל אמנו.
השם לא ניתן לי על שם סבתא או מישהו מהמשפחה, וזה נחשב בזמנו לא מקובל ואפילו מודרני לקרוא בשם שלא קשור לשושלת המשפחתית, אלא על הדמות התנכי"ת. שמות החיבה שלי עברו גלגול עם השנים, הם היו רבים ומגוונים, אמי קראה לי "רוחה", חברים קראו לי כשהייתי נערה "רלי". כיום יש כאלה שמכנים אותי "רחלה" או "רחלי", ובעלי קורא לי "קושקוש".
שם משפחתי המקורי הוא נחום. היום אני נושאת את שם משפחתו של בעלי, עובדיה.
 
נולדתי בארץ ישראל, בבית חולים "בלינסון" שבפתח תקווה בתאריך 01/12/1954. במהלך שנות ילדותי ונעוריי, חגגתי תמיד את יום הולדתי בתאריך זה, בגיל 16 כשהלכתי לעשות תעודת זהות, נאמר לי שתאריך הלידה אינו נכון, והתאריך הנכון הוא 25/11/1954 (אני מסתמכת על מסמכים מילדותי וכמו כן על הוריי ולכן אני ממשיכה לחגוג את יום הולדתי כפי שנהגתי כל השנים).
 
אני בת זקונים במשפחה, וככזאת הייתי מאוד מפונקת ואהובה. היינו 3 ילדים במשפחה, אחיי שגדולים ממני נולדו בתקופת הצנע, שבה היה מחסור בדברים חומריים, ואילו אני נולדתי מאוחר יותר, והמשפחה יכלה לתת לי יותר מבחינה חומרית. (עדיין מדובר בתקופה שאנשים חיו בצניעות רבה.) למרות המחסור החומרי, קיבלנו מהורינו ומהמשפחה המורחבת המון חום ואהבה.
 
גדלתי בעיירה אור יהודה. במשך כל שנות ילדותי גדלתי באותו הבית, בית בין חדר אחד ומטבח, השירותים היו בחצר ובלילה כשרצינו ללכת להתפנות, היינו צריכים לצאת מהמיטה בעזרתו של אחד ההורים.
בהמשך, הרחיבו הורי את הבית, ובנו שני חדרים נוספים, שירותים ומקלחת. בית צמוד קרקע עם שטח אדמה גדול, שבו גידלנו עצי פרי, ירקות, בע"ח, בחצר הבית צמחו פרחי בר, כלניות, נרקיסים, פרגים, תורמוסים, חרציות, ועוד.
 
אני זוכרת בילדותי כאשר היו ימים גשומים במיוחד, הוואדי שעבר סמוך לביתנו היה עולה על גדותיו ומציף את כל הבית. זכור לי שהייתי מתעוררת באמצע הלילה וכל חפציי (ילקוט, ספרים) מוצפים במים. סיפור שאמי סיפרה לי בהיותי קטנה מדיי מכדי לזכור, באחד החורפים הקשים, כאשר הבית התחיל לעלות על גדותיו, נאלצה אמי לצאת איתי, תינוקת קטנה, עטופה בשמיכה, בניסיון להגיע למקום יבש יותר, בדרך היא נספחה במים יחד איתי, ורק בדרך נס ניצלנו.
 
בבגרותי, קיבלתי באירוסין מסבא שלי צמידי זהב, שהיו שייכים לסבתא, את הצמידים האלה העברתי לפני מספר שנים לבתי הבכורה (אמא של שחר). כמו כן, מכתש ועלי שעבר אליי מסבתי, מפצח אגוזים מיוחד מנחושת.
 
כילדה מאוד אהבתי לשחק משחקי רחוב, תופסת, שבע אבנים, חמש אבנים, חמש מקלות, קלס, חבל, מעט מהמשחקים משוחקים גם כיום, כל הילדים היו נפגשים בחוץ ומשחקים משחקים אלה יחדיו.
 
חגים נשאו אופי ואווירה מיוחדת, בחגים כמו פסח, כל השכנים היו מנקים את הבית מן המסד ועד הטפחות, מוציאים את השטיחים, הספות, השולחנות, הכיסאות החוצה, צובעים את הבית ומקרצפים אותו, לכבוד החגים קנו לנו נעליים חדשות ובגדים חדשים, בחגי תשרי היינו יוצאים באישון לילה, לבית הכנסת לסליחות, היינו שוחטים תרנגולות לכפרות לפני יום הכיפורים. מנהג מאוד מיוחד שאני זוכרת מילדותי, היה ביום שביעי של פסח, כל האימהות היו מכינות יחד עם הילדים מטעמים, בישולים ודברי מתיקה, הכל בכלים מוקטנים והיינו נפגשים עם ילדי שכנים נוספים וחוגגים יחד. למנהג זה קראו "צ'חלט".
בשמחת תורה היינו יוצאים לפנות בוקר עם ספרי התורה ברחובות העיר בשירים וריקודים.
רבים משירי ילדות שאני זוכרת עסקו בחלוציות ובבניית הארץ, כגון "נבנה ארצנו ארץ מולדת", "מי יש לו ריבה", "אדמה אדמתי", שירי אהבה למולדת, שירים שעסקו בטבע ובפרחים, אני מאוד אוהבת לשיר את השירים האלה, וכיום אני שרה אותם בערבי זמר עם חברים.
 
בגן הילדים למדתי אצל הגננת ציפורה, שמאוד אהבה אותי, מאוד אהבתי ללוות את ציפורה בסוף היום לתחנת האוטובוס, הייתי עוזרת לה לשאת את התיק שלה, והיינו נפרדות בחיבוק ונשיקה (אני זוכרת את האודם האדום שלה על הלחי שלי). הגן היה מקום קסום, מאוד נעים, יש לי תמונות עם הבובות בפינת הבובות, זכור לי שבאחד הטקסים שערכנו נבחרתי להיות ציפורה שנותנת מים ליצחק ולגמליו ואומרת "שתה אדוני כדי לפניך אחר אתן גם לגמלייך…".
 
למדתי בבית הספר היסודי "סעדיה גאון", את הבוקר התחלנו בתפילה בציבור בבית הכנסת, בבית הספר היה חדר אוכל שבו היינו אוכלים כל צהריים, השתתפנו על-פי תורנות בשיעורי כלכלת בית שכללו: בישול, עריכת שולחן, נימוסי שולחן וכמו כן, היינו באותו יום גם תורנים בחדר האוכל, מסייעים בעריכת השולחנות, הגשת האוכל, ופינוי. האוכל היה משובח, בריא, וטעים מאוד. הטבחיות היו מעדות שונות, אחת טריפוליטאית, אחת טורקיה, וכן הלאה, והיה לנו מאכלים מעדות שונות ומגוונות.
 תמונה 1
 
למדתי בתיכון ע"ש פרקאוף, סיימתי 12 שנות לימוד, שאחריהם המשכתי לסמינר ללימוד הוראה ומאוחר יותר עשיתי תואר בהיסטוריה ובייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר-אילן.
 
כנערה, הייתי בתנועת הנוער "הצופים", ובהמשך גם מדריכה, מאוד אהבתי את הפעילויות בתנועת הנוער: טיולים, מסע "מים אל ים", את ה"מחנות" ועוד.
 
מקום העבודה הראשון שלי היה מקום העבודה שסידר לי אחי בחופש הגדול. זה היה במפעל לייצור סוודרים, קראו לו "לנה". עבדתי בפס ייצור של אריזה. זה היה כל-כך משעמם שהתפטרתי אחרי שבוע. עבודות נוספו שעשיתי כתלמידה היו הדרכה בקייטנה, מדריכה בצופים, ועוד.
 
מקום העבודה העיקרי הראשון שלי היה גננת בגן ילדים. במקצוע זה עסקתי 16 שנה, ומאוד אהבתי לעסוק בו. בהמשך עברתי לעבוד כיועצת עם מתבגרים במשך 16 שנה נוספות. כל חיי עבדתי עם ילדים ומאוד אהבתי את הקשר איתם.
 
מנהגים רבים זכורים לי מתקופת ילדותי, אתמקד בכמה מהם:
בראש חודש, ניסן, נהגנו לערוך טקס שנקרא "בסיסה". בטקס זה ערבבו חיטה קלויה וטחונה עם תבלינים נוספים, הוספנו שמן ודברי מתיקה, כגון: תמרים, שקדים, סוכריות קונפטי, סבתי נהגה להביא קערה ענקית ובה לשים את כל המרכיבים של הבסיסה ואז סבי היה מביא את צרור המפתחות הענק שלו, שכלל מפתחות לבית, לחנות ולעסק, הוא היה מכניס את המפתח לתוך הבלילה וסבתי הייתה שופכת שמן על ידיו ועל המפתחות, סבי היה מערבב את הבלילה באמצעות המפתחות והיה אומר את הנוסח. "יא פתח…" שהוא סגולה לפרנסה טובה. (אל דאגה, סבתי דאגה לנקות היטב את המפתחות לפני.) בטקס הבסיסה מקשרים את חג הפורים לחג הפסח ולשנה הבאה, מאחר שניסן הוא ראש השנה העברית הקדומה.
תמונה 2 
  • יַא פַתַח בְּלַא מַפְתַח – הו, הפותח בלא מפתח
  • יַא עַטַאי בְּלַא מַנַא – הו, הנותן בלא תמורה
  • אֻרְזֻקְנַה וַרְזֻק מִנַה – תן (פרנס) לנו וְנִתֵּן לאחרים
  • וַרְזֻק לְעַבֵּיד לְכֻּלֻלְנַה – ותן לכלנו, המאמינים
 
ויש מוסיפים:
עַקְבָּאל דָאִיר – כה לחי
כִיר מִן הַסְנָה – טוב יותר מן השנה (הזאת)
 
בחג הפורים, נהגו המבוגרים לתת מעות פורים לילדים. כל המבוגרים, סבא, סבתא, הורים, דודים חילקו לנו מעות פורים לפני החג. סבי נהג לתת לי סכום נאה של מטבעות וביקש ממני לא לספר לאף אחד כמה הוא נתן לי כי לדבריו הוא נתן לי את הסכום הגבוה ביותר. לימים, כשנזכרנו בכך כל בני הדודים הסתבר שלכולם אמר את אותו הדבר. בחג זה הכינו האמהות כמויות של דברי מתיקה ומטעמים ונהגנו לשלוח משלוחי מנות בקרב המשפחה, שכנים וחברים. כל מי שקיבל צלחת עם משלוח מנות החזיר אותה מלאה גם.
 
תמונה 3
מנהג נוסף שזכור לי מילדותי הוא כאשר נולד בן זכר במשפחה או בקרב השכנים, היינו מתקבצים ליד הבית שלו וזוכים בכיבודים ובמטבעות, מצורף בזה תיעוד מהאתר "דעת".
 
אירוע מכונן בחיי היה ללא ספק רכישת השכלה אקדמאית. (לדעתי, זהו אחד הדברים המשפיעים ביותר על חיינו.) בעצם רכישת ההשכלה האקדמאית נפתחו בפניי אפשרויות למימוש עצמי ולשוויון הזדמנויות בחברה, בעוד שהוריי שעלו ארצה והשאירו מאחור הכול, נאלצו להתמודד עם ארץ חדשה, שפה חדשה, בעיות פרנסה, וניטלה מהם ההזדמנות לרכוש השכלה.

המלחמות שחוויתי בתור ילדה הן לצערי רבות ושזורות בהיסטוריה של מדינת ישראל. אציין חוויות שזכורות לי ממלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים הייתי ילדה בכיתה ז'. זכורות לי האזעקות והירידה למקלט בבית הספר. בערבים בבית הקפדנו על ההאפלה (ישבנו בחושך) כשהייתה נשמעת אזעקה, רצנו אל הוואדי הסמוך ונשכבנו בתוכו. למזלנו, מלחמה זו הייתה קצרה מאוד והייתה מלווה בניצחון מוחץ של צה"ל על אויבנו, ההתרגשות הייתה רבה כשכבשנו את ירושלים והר הבית היה שוב בידינו.

בצבא לצערי לא הספקתי לשרת, היות ומיד אחרי התיכון למדתי בסמינר למורים ותוך כדי התחתנתי. אני מאוד מצרה על כך שהחמצתי חוויה זו ומתנחמת בכך שבכל התקופה הנ"ל עבדתי עם נוער בסיכון ומאמינה שתרמתי את חלקי שם.

התחביבים שלי הם לטייל בארץ ובעולם. אני מאוד אוהבת להכיר את הארץ ולטייל בה, אוהבת טבע ונוף, כמו כן אוהבת להכיר מקומות חדשים בעולם, תרבויות שונות, נופים חדשים ועוד.

בעלי ואני הכרנו בעודנו ילדים בבית הספר התיכון. חברות שנמשכה 5 שנים. התחתנו בשנת 1974, כשאני בת כמעט 20, ובעלי כמעט 21. הוא למד בטכניון שבחיפה, ואני למדתי בסמינר בתל-אביב. כשהייתי בת 21 נולדה בתי הבכורה, (אמא של שחר) למרות שהיינו "ילדים" במושגים של היום, גידלנו ברוך השם משפחה לתפארת.

ילדיי ונכדיי גרים לשמחתי באותה עיר (יבנה) שבה אני גרה. למעט בתי השנייה שגרה עם בעלה והתאומים שלה בברלין שבגרמניה, (היא לומדת שם) וכולנו מקווים שהם יצטרפו אלינו במהרה.

יש לי 3 בנות, בן אחד וששה נכדים. (חמסה, חמסה, חמסהJ)  אני נפגשת לעיתים קרובות עם ילדי ונכדיי. בכל יום שישי, אנו עורכים טקס קבלת שבת משותף ואוכלים מטעמים וקינוחים.

עֲטֶרֶת זְקֵנִים – בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם – כתר, תכשיט או זר המונחים על ראשו של מישהו לקישוט. ההוראה: תיאור המצב האידיאלי של המשפחה שבה אנו חיים באהבה ואחדות. (ברוך השם)  

תשע"ו

מילון

מן המסד ועד הטפחות
כולו, מהתחלתו ועד סופו.

אישון לילה
אמצע הלילה הזמן החשוך ביותר בלילה.

מעות
כסף קטן, מטבעות

עטרת
כתר, זר המונחים על הראש

ציטוטים

”עטרת זקנים - בני בנים, ותפארת בנים אבותם“

הקשר הרב דורי