מאגר סיפורי מורשת

בזמן שיחה על ילדות, עולים בי זיכרונות הילדות בשנות חיי המוקדמות צפים ועולים מראות בהירים מעיר הולדתי מקומות שכילד עברתי בהם פעמים בה הרבה.

הרחוב המרכזי של העיר החל בתחנת הרכבת ונמשך ישר בסרגל עד לכיכר הגדולה בסופו. עד למפגש עם הרחוב בו גרנו אין דברים בולטים הראויים להיזכר, פרט למפגש הרחובות שם הייתה החנות של אבי המנוח, כשחלון ראווה גדול אחד לרחוב הראשי וחלון ראווה גדול שני לרחוב מגורי.

החנות מזכירה שתי תמונות שנחרטו בזיכרון, האחת, תמונת המשפחה בלבוש חורפי ואני ילד כבן 3 שנים, השנייה לקראת חג המולד חלון הראווה  על הרחוב הראשי ובו פירמידת תפוזים לכל גובהו של החלון, דבר לא אופייני ולא מקובל באותם ימים. המשך הרחוב בו גרנו מעבר לרחוב הראשי היה רחוב חולי ללא אספלט, ובבית השני בעל החצר הגדולה חנו המרכבות והעגלות וגם אורוות הסוסים, שהיוו את התחבורה בעיר וגם מספר זוגות אופניים.

מהצומת לכיוון המרכז אני מונה את החנויות אחת לאחת, בית מרקחת בפינה אחת, ממול חנות פרוות, אחריה ספר, מאפיה, מכולת וכו'. בסוף הרחוב הראשי הכיכר הגדולה כשלימינה בתי קפה שהיו מלאים בימי ראשון שבת לנוצרים שלא עבדו בו, שבאחד מהם היה אבי משחק שח – מט וביליארד. משם לכיוון דרום הדרך למגרש הכדורגל. בהמשך שמאלה לכיוון מזרח הדרך לקסרקטין הצבא (מחנה) ועם העיקול צפונה, הדרך לבית הכנסת, הגן וביה"ס היהודיים וגם לכנסיה.

נולדתי בצ'כיה ארץ במרכז אירופה, והגן בו ביקרתי הייה גן יהודי בו למדנו גם מעט עברית, שנשכחה ממני במהרה. עם התגבר השפעת הנאצים החל משנת 1933 ועלייתו של היטלר י"ש לשלטון, החל מסע דיכוי היהודים בשלב זה באמצעות חוקים להגבלת חירותם ועיסוקם, מתפשט בהדרגה אבל בהתמדה וזאת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

השמועות מגרמניה ואוסטריה זרמו גם אלינו לצ'כיה, והזעזוע נחתם בתודעת יהדות צ'כיה ואבי ז"ל כי אין זה מקום לחיות בו, ולהחלטה לעלות לארץ ישראל, פלשתינה דאז. באופן חוקי לא היתה עליה זו אפשרית משני טעמים. האחת, כבר לא ניתנו דרכונים ליציאה והשניה האנגלים שהיו אדוני הארץ בתוקף המנדט שקיבלו מהאו"ם, לא אפשרו כניסת יהודים.

אבי המנוח מכר את החנות המשגשגת שהייתה בבעלותו ובעזרת אנשי בית"ר הפליג לפלשתינה בלתי – לגאלי ובמילים אחרות בצורה מחתרתית לא חוקית בספינה קטנה ורעועה (הכינוי לשכמותה כקליפת האגוז, מושג המלמד על הגודל).

הזמן, מחצית שנת הלימודים, ומשפחתי שנותרה בעיר הולדתי אימי, אחותי בת ארבעה (4) חודשים ואנוכי בן שש וחצי, עוברים לגור אצל סבי וסבתי בהונגריה, שם אני ממשיך וגומר כיתה א'. אחרי מספר חודשים בגמר שנת הלימודים, עושה סבי את ההכנות לעליה בלתי ליגלית של אמי ושני ילדיה, (הוא עצמו וסבתי לא התכוונו לעלות איתנו מפאת גילם וכתוצאה מקשיי קליטה במקום חדש, ובוודאי במקום לא מפותח כפלשתינה, מה גם שהם התקיימו מפנסיה של הממשל ההונגרי). וכך אנחנו יוצאים לבודפשט היא בירת הונגריה להפלגה. ההפלגה התחלקה לשני חלקים. חלקה הראשון במורד נהר הדנובה העובר ארצות רבות ממערב למזרח, על גבי ספינת טיולים מהודרת בשם "המלכה אליזבת". ואמנם הייתה זו אוניית פאר על כל המשתמע מכך, פרט לעובדה שידיעת הצוות והקברניט כי הם משיטים "פליטים לא חוקיים", נתנה להם את החוצפה לקבוע מחירים מופקעים עבור המזון שסיפקו. לגבי משפחתי הייה בזה לכלות (מהמלה כליון) את שארית הכסף שנותר לאחר "שימון" הגורמים שארגנו את המסע.

החלק השני נוצר עם הצורך לעבור לספינה גדולה המשייטת בימים (לא נהרות). עם הגיע ספינת הנהר לשפך הדנובה לים השחור, היה עלינו לעבור לספינה הגדולה, בה הצטרפו מספר קבוצות של פליטים. המעבר היה מפחיד, קרשים די צרים הונחו מהספינה הקטנה והנמוכה למעקה של הספינה הגדולה והגבוהה. עליהם נאלצנו לצעוד בלילה בחושך כשהספינות מתנדנדות בים הגועש, ומתחתינו קצף לבן של גלים מתנפצים אל דופן הספינות במקרה שלי, צריך לקחת בחשבון את מצב המשפחה באותה העברה, אמא ועל גבה תרמיל  ותינוקת בת תשעה חודשים בזרועותיה, ואני ילד בן שבע עם תרמיל גב ענקי שהכיל את כל רכושנו שכלל מעט בגדים, שמיכת פוך ומעט כלי בישול. נשאתי כל זאת על גבי, כי אמור הייתי להיות "הגבר במשפחה".

מספר ימים לפני המתואר בתאריך 01.09.1939 הוכרזה מלחמת העולם השניה, כשהגרמנים פרצו את מחסום הגבול ופלשו לפולניה. הכרזה זו מביאה למצב שבו אין נותנים לאוניית הפליטים הנושאת 2200 נפש ביניהם מספר רב של ילדים, לעגון בנמלי הים השחור ורק בנמל קונסטנצה משחררים באמצעות סירה ארגז תפוחי עץ עבור הילדים בספינה. האונייה הגדולה הייתה אוניית סוחר, בה התקינו דרגשים שהכניסה אליהם הייתה בזחילה. בכל קומה ליד גרם מדרגות העץ היו קשורות חביות בחבלים, האחת הכילה מי שתייה בצד אחד מנגד, חבית שנייה לריכוז הפרשות הנוסעים שנאספו בסירי לילה ופחים במשך הלילה, ועם בוקר היו מרוקנים תוכנן לתהומות המים.

כל משפחה  קיבלה מספר פרוסות לחם גדולות מידי כמה ימים, ובל נשכח שהמסע ערך חודשים ומחצה לערך, אלא שהלחם העלה עובש בתנאים שהתקיימו בספינה ולא ניתן היה להכניס פרוסה לפה אלא באם הועברה באש שאז היו כבר שרופים למחצה. בתום שלושה חודשים לערך בלב – ים ולאחר שכל הניירות והתצלומים נבלעו בתהומות הים התיכון עצרו אותנו ספינות הצי הבריטי והובילו את הספינה לנמל חיפה ולאחר שהורידו אותנו לחוף, העבירו אותנו הפליטים למחנה המעצר בעתלית. למזלי, היה אבי המנוח בארץ כשנה ולאור פרסום הגעת האונייה "נואימי יוליה" שמה, לחופי פלשתינה הוא בא לשחרר אותנו ממחנה עתלית למושבה נס – ציונה, בה התגורר.

לאחר מספר חודשים מועט, עברנו לגור בדרום ת"א, ארבע נפשות בחדר יחיד ללא מטבח, בדירת שלושה חדרים, שירותים משותפים, אותם חלקנו עם שתי משפחות נוספות. הקליטה הייתה לא פשוטה, עברית לא ידעתי אך בחשבון שלטתי בלוח הכפל ובעקבות ידע זה הייתי ראשון בכתב במקצוע נשארתי כיתה. בהמשך הייתי אחד מארבעת מצטייני הכיתה והתעודה כולה "טוב מאד", מתחילתה ועד סופה.

פעילות הנוער באותה תקופה התנהלה בעיקר בחוץ כשמזג האוויר הרשה זאת, כי בצפיפות אצלי בבית וכך אצל רוב הילדים, לא בדיוק היה מקום פנוי למשחקים רבי משתתפים, אם כי חבר או חברה מבנות השכנים היו בהחלט אורחים רצויים ולא מקריים. רדיו היה "רהיט" בבית בגלל מידותיו, והוא פעל על מנורות, אך הייתה הגבלה לזמני הקשבה. פעם אבא נח לאחר יום עבודה במפעל ולפני עבודת משמרת שנייה בעבודת לילה, בהדחת כלים במסבאה תל אביבית, ופעם שוחחו ההורים ביניהם ואת שפת הרדיו לא בדיוק הבינו.

מגרשי כדורגל או כדור – סל שהיום קיימים בכל שכונה, לא הכרנו, על כן שחקנו הקפות ברחוב שלא היה סואן במיעוט כלי הרכב שעברו בו, והתחבורה המקובלת הייתה עגלות רתומות לסוס שבאטיותם אפשרו לנו לסור לצדדים עד שעברו, משחקי כדור אחרים היו מעט כדורגל או מחניים. משחקים אחרים שהיו רווחים באותה תקופה רחוקה היו חמש אבנים, גולות,"גוגואים" הלא הם גלעיני משמש בששים בהם הייתה אדמה חשופה ללא אספלט או בטון, שרטטו רבוע על האדמה מחולק לשניים ובהטלת אולר כבשו זה מזה חלקות. היה זה השימוש היחיד באולר בזמני. הבנות קפצו בחבל בודדת או בזוגות וכמובן תופסת, מחניים ומחבואים. היה להן גם משחק יחודי, הלבישו על שתי האצבעות ביד אחת גומי ושתי אצבעות על היד השנייה גומי עגול, והבת השנייה העבירה את הגומי אל ועל אצבעותיה תוך פיתולים שהפכו את הגומי לאיקסים הולכים וקטנים.

בבתי הספר לא היו ועדי תלמידים, זו המצאה מאוחרת בהרבה, לעומתם היו "אגודת בריאות" אותה הנהיג ראש האגודה בהנחיית אחות בית הספר והייתה כזאת בכל בית ספר. תפקיד האגודה היה לשמור על התברואה על כל היבטיה. בבית ספרי מוניתי ל"ראש האגודה", אך לא היה באפשרות הורי לקנות עבורי בד חאקי, לזה דאגה אחות בית הספר, שהלבישה אותי במדים עם סמל האגודה מתנוסס על החזה, לתפארת מדינת ישראל. מאוחר יותר החל הנוער מבקר בתנועות נוער על אף שהמועדונים היו מרוחקים ממקום מגורים, בתנועות הנוער: השומר הצעיר, ביתר, בני עקיבא, מחנות העולים, מכבי צעיר, כשבצד הפעילות הצופית כמחנאות וטיולים, היו פעולות בעקבות הציונות, שיחות על התיישבות, התנדבות, ועדיין דיברו על הרצל, ביאליק ושטרניחובסקי. מכאן לשנות החמישים.

בתחילת שנות החמישים למאה העשרים, הייתה העלייה הגדולה מצפון אפריקה, שהביאה עולים ברמה נמוכה ובמספרים גדולים מאד, ביניהם שוכני מערות ושכונות עוני לרוב. לבושם היה דל וגם בלויי סחבות, הגברים חבשו טורבנים למיניהם, הנשים שכבות של שמלות פשוטות ורחבות ולרוב מכנסים ארוכים וצמודים תחתיהן. הילדים והילדות בסמרטוטים.

היו ביניהם צורפים, סוחרי שוק, בעלי מקצוע בקליעת מחצלות וכדומה, אך לא היה להם צל של מושג בחקלאות, על כן הצמידה להם הסוכנות היהודית מדריך חקלאי בדרך כלל אנשי קיבוצים או מושבים ותיקים ללמדם את עבודת האדמה מ-א`בעודם מקבלים את הבסיס לקיומם בהלוואה לתקופה הראשונה שכללה בית מגורים, פרה חולבת, וכלים חקלאים לעבודת השדה, וכמובן קצבה חודשית לתקופה מוגבלת לקיום עד האסיף הראשון.

הם התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: המרוקאים והכורדים כשביניהם תהום בהשקפת עולמם בהתייחס לצורת החיים, החדשה. המרוקאים שמוסר העבודה לא היה בראש מעייניהם התפתחו בקצב איטי יותר כי את הכסף שקבלו תמורת היבולים בזבזו בעיר המחוז (40 ק"מ), לאחר שמשחו את ראשיהם בברנלנטין כדי להראות טוב. לעומתם, הכורדים חרוצים במיוחד, זכו ליבולים טובים בהרבה ובכסף שקיבלו תמורתם רכשו טרקטור ועוד פרה, על כן הייתה ההתפתחות במשקם מהירה בהרבה. העליבות אותה הגיעו לארץ פינתה מקומה עם הרווחה הכלכלית. הם למדו וחיקו את אורחות החיים של הותיקים. למרבה האירוניה, הפכה האסלה בשירותים לאגרטל לפרחים אתם באו במגע המדריכים, המורות ועוד. הם רכשו ריהוט חדש ומוצרים חשמליים, אף שלא יכלו לוותר על מנהגים שהיו מושרשים בחייהם כאכילה על השטיח כשהם טובלים את פתם (מהמילה פת) בצלחת הכללית שבמרכז. בתקופה הראשונה ואל תשאלו היכן עשו את צורכיהם? אשר לילדים בשלבים ראשונים היו בגדיהם בלויי סחבות אתם הגיעו, אך בהדרגה מורותיהם וילדי הישראלים שהיו את בכיתה, החלו להתלבש בחצאיות, מכנסיים וחולצות כמקובל בארץ.

באשר למשחקים, למשחקי חברה וקופסא לא הכירו, לעומת זאת היה להם מרחב מחייה בחצרות הבתים, בשטחים ריקים במושב, בערמות חציר מכביר. את משחקי הכדור למדו מהמדריכים ובהם השתלבו עד מהרה. לאחר הזריעה בתקופת נביטת השדות הופיעה תופעה מוזרה בבית הספר האזורי בו למדו במרכז הקהילתי מספר התלמידים/ות ירד כמעט לאפס לעומת שאר ימות השנה. לאחר בדיקת הנושא, התברר כי המשפחות על זקניהן וטפן גויסו לטובת גירוש ציפורים שנעשה באמצעות הקמת רעש בלתי פוסק יומם ולילה לכל אורכם של השדות, בכל אמצע הקשה שנתן להגיע אליו. לאחר גמר מחזור ראשון של בוגר ביה"ס המקומי, נשלחו הטובים שהתלמידים להמשך השכלתם, הבנות לסמינרים למורות, הבנים לבתי ספר חקלאיים.

לבקשת נכדיי, כתבנו במאי 2008 את "מה עשינו בשעות הפנאי שלנו – כילדים", שם פירוט מלא על מה שהיה, ותוכלו להשוות לה שקיים בבתיכם היום, ולהסיק מסקנות. יש כמובן לקחת בחשבון את התנאים ששררו אז, לעומת הקיימים כיום מבחינת הלחץ החברתי שלא היה קיים, הנהנתנות שאינה יודעת שובעה, והמדיה השוטפת או חוש הראייה ובהחלט לא בחומרים הטובים במיוחד, וכתוצאה מעובדה זו חדלה קריאה בריאה המזינה את העברית גם בדיבור גם בכתיבה ובוודאי את הבנת הנקרא.

הזוית האישית

רתם: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של סבא, וגם כיף להפגש איתו בצורה אחרת.