מאגר סיפורי מורשת

באתיופיה לא הייתה יחידת-מטבח סטנדרטית במושגים מערביים. המטבח הביתי הצנוע שיקף את מספר הנפשות במשפחה, מצבה הכלכלי ומעמדה החברתי. משפחות מעוטות-יכולת הסתפקו בהקצאת פינת בישול בתוך יחידת המגורים, בנפרד מפינות האוכל והשינה. משפחות מכובדות ומבוססות שהירבו לארח, בנו בקתה נפרדת בסמוך ליחידת המגורים, ופיצלו אותה למטבח גדול ולפינת אוכל ואירוח. הן גם נהגו להעסיק מבשלות או מנקות בשכר, כדי להקל את העומס מעל אם-הבית.

המטבח היה ממלכתה של האישה, שעיצבה וציידה אותו על-פי צרכיה ומספר הפיות שעליה להאכיל. הציוד הבסיסי כלל לרוב קדירות חרס או עץ, לוחיות פח עגולות לאפיית אינג'רה או דָאבּו, סכינים, כפות וכלי הגשה מתוצרת עצמית. הבישול נעשה מעל אש גלויה במרכז המטבח בבקתה, או בחצר מחוץ לבקתה. בדרך כלל זה היה אירוע קבוצתי, בחברת נשים שישבו במעגל על הקרקע סביב המדורה.

פינת האוכל באתיופיה מוקמה לרוב במרכז הבית. משפחות ממעמד חברתי-כלכלי מבוסס, הירשו לעצמן להוסיף יחידת אירוח נפרדת, הנקראת אַדֵרַש. חדר האירוח היה בדרך כלל רחב-ידיים, במרכזו המוסֶב (שולחן קש עגול ונמוך, שעליו הונחה קערת האינג'רה) וסביבו הסועדים, ישובים על דרגשים עשויים עץ או בוץ (מֵדֵב). ראש המשפחה הסב עם אורחיו, ונשות הבית הגישו את האוכל.

מוסב-בני משפחה יושבים סביבו ואמא מגישה את האוכל. סבא, סבתא, אבא ואמא אוכלים ביחד. את הכלי אמא שלי מכינה .

וזה לא רק מוסב זה הרבה דברים אחרים נוספים שמכינים כגון:

סבטרה – זה אריג בצורה עגולה שמוציאים את האנזרה

 ספד – זה אריג שמסננים את התפל ואת העיקר. לדוגמא, סינון חיטה.

אגלגאל – זה כלי שבו לוקחים הגברים אוכל לעבודה בצהרים או כשיוצאים לבקר אורחים ולהביא מנחה או כשיוצאים למסע ארוך, כלומר שהם שומרים על הפרות.