מאגר סיפורי מורשת

ב-19 ביולי 1939 שלח סבי (מצד אמי) גלויה אחרונה לאחותו בארה"ב ובה כתב שעומדת לפרוץ מלחמה מאוד קשה. ואכן, תוך פחות מחודשיים פרצה המלחמה. מיד עם תחילתה, העמיסו הורי אימי עגלה עם מעט מטלטלין, ובעיקר שמיכות פוך, בגדים חמים ומצרכי מזון ופנו לכיוון אוקראינה. בין היוצאים היו הורי, אמי, ארוסה שהגיע על אופניו מזמושץ' לכפר מגוריה ואחיה הצעיר בן ה-13. אחיה הבכור יצא בנפרד עם ארוסתו לאותו כיוון, אח נוסף, אותו נאלצו להשאיר מאחור בגלל מחלה קשה עמה נולד, נספה. אח אחר, שהיה נשוי ואב לילד, גר בוורשה ולמרות חיפושינו לא ידוע לנו עד היום מה עלה בגורלם. סבי מצד אבי (אימו כבר לא הייתה בחיים) שגר בזמושץ', יחד עם ילדיו- בן ו-4 בנות (אבי כאמור הצטרף להורי אימי) יצאו אף הם, בנפרד, לכיוון אוקראינה. יש לציין כי סבי מצד אימי היה אדם דתי מאוד ולכן, עם הגיעם לאוקראינה, נישאו הורי וגם אחיה הבכור עם ארוסתו ומשם נפרדו דרכיהם. אחיה הבכור נשלח עם אשתו לסיביר והורי עם הורי אמי ואחיה הצעיר לתוככי ברית המועצות, למקום שנקרא "סרדה" ואחר כך הוחלף ל"פורמנוב" ושם נולדתי ב- 7.12.1940. בסוף אותו חודש נפטר סבי.

גרנו כולנו בחדר אחד. השירותים והמטבח היו משותפים עם יתר דיירי הבניין. אבי, שהיה חייט עבד במתפרה של הצבא ובערבים תפר בבית חליפות ומעילים ללקוחות פרטיים, שהיו בדרך כלל קציני צבא ונשותיהם, כי רק הם השיגו בדים. ככל שהמלחמה התמשכה, הלך וגבר הרעב. לחם חולק במשורה (במשקל מסוים לנפש) ולא היה בו כדי שובע ומצרכים לא היה ניתן להשיג. יום אחד הייתי על סף עילפון מרעב. אבי החל להתרוצץ בין השכנים והשיג תפוח אדמה אחד ומעט חלב ומזה הכינו לי ארוחה. אז יעצו לאבי, שעבור העבודות הפרטיות יבקש מהקצינים מצרכי מזון וכך קיבל מאחד שק תפוחי אדמה, מאחר גריסים, משלישי שעועית ומצרכים אחרים והיה יותר קל להתקיים.

הקור במקום מגורינו הגיע בחורף למינוס 45 מעלות ואמי הלכה ברגל, יחד עם שכנים, ליער במרחק 20 ק"מ מהבית כדי לחטוב עצים להסקה ובישול. המלחמה גבתה חייהם של חיילים רבים מאוד בצבא הרוסי ולכן גויסו אבי לחפירת שוחות בסטלינגרד. משם חזר כשהוא חולה בטיפוס והדביק את אימי, שאושפזה לחודש ימים ונרפאה בנס בגלל המחסור בתרופות. במשך הזמן הועברנו למוסקבה ואחר כך לקזן (שם של עיר), שם גרה כל משפחת אבי, שכאמור ברחה אף היא עם תחילת המלחמה לברית המועצות.

עם תום המלחמה, בשנת 1945 נפתח צוהר שאפשר, למי שלא היה אזרח המדינה לצאת מברית המועצות. הוריי, יחד עם סבתי ודודי, החליטו לנצל את ההזדמנות. הזמן היה לאחר הפוגרום בקלץ שנעשה ביהודים שורדי השואה ומשפחת אבי התנגדה לנסיעתו.  הייתי בת חמש, דיברתי רוסית ויידיש. ימים רבים נסענו ברכבות דרך פולין וארצות אחרות באירופה. כילדה, ישבתי תמיד ליד החלון והשקפתי על הנוף המקסים: כרי דשא, מקווי מים בהם שטו ברווזים, ובתים קטנים ונאים. לא ראיתי בתים הרוסים, או לא הבנתי כאשר ראיתי כאלה. כך הגענו לגרמניה.

בגרמניה שיכנו אותנו במחנה עקורים, במקום שנקרא "מינכנברג", ליד העיר "קסל". היו אלה בתי גרמנים שפונו וקיבלנו דירה. כנראה שהגרמנים לא יכלו לקחת איתם את כל הרהיטים וכך בכל דירה היה רהיט כלשהו. אצלנו היה מזנון יפה מאוד שאחר כך הבאנו אותו ארצה, אחרים מצאו פסנתר וכו'. המחנה היה מגודר ובכניסה עמד ביתן שמירה של אנשי המחנה. בבית הספר במחנה למדנו עברית, ניתנו בו ארוחות צהריים ושמן קיק לכל ילד. לגברים היו קורסי הכשרה במקצועות שונים ואבי השתלם בקורס גזירה לחייטים. כל  משפחה קיבלה מצרכי מזון ובתוכם היו: שימורי סרדינים, חלב משומר, לפתנים משומרים, קפה ועוד מצרכים רבים וטובים שנשלחו מארצות הברית וקנייתם מומנה ע"י ארגון סעד למען פליטים יהודים. הגרמנים, שגרו בסביבה בבתים קטנים מוקפי גדרות עץ לבנות ובגינותיהם צמחו עצי תפוח, אגס ודובדבנים, היו הרוסים כלכלית מהמלחמה והיה להם קשה להשיג מצרכי מזון, לכן החליפו עם דיירי המחנה פירות טריים בכמויות תמורת קפה ושימורים. אחותי שנולדה ב-29.12.1946 בבית החולים בעיר "קסל" ישבה בעגלה מלאה פירות, נגסה מכל פרי והשליכה אותו לרצפה.

ב-1949 יצאנו מגרמניה לכיוון צרפת, לעיר מרסיי. לאחר המתנה במחנה, הפלגנו באנייה "עצמאות" לישראל. הגענו לחיפה ב-9.5.1949 והועברנו לאוהל בשער העלייה, שם פגשנו את דודי (אחיה הבכור של אימי) ואשתו, שהיו בסיביר. בהגיעם לארץ נולד להם תינוק (שני ילדים קודמים שלהם נפטרו בסיביר). גם הבן הזה לא שרד ונהרג באוגוסט 1971 בתאונת דרכים.  משער העלייה הועברנו לבית עולים באחוזה, למבנה ששימש בשעתו את הצבא הבריטי, עם גג מעוגל ממתכת, מלא חורים, דרכם טפטפו המים בחורף על המיטות. כל משפחה קיבלה שטח במבנה וגידרה אותו בעזרת שמיכות או סדינים שנתלו כדי שתהיה מעט פרטיות. באחוזה עברנו את החורף הקשה של שנת 1949-1950, שבו הגיע השלג באחוזה לגובה כחצי מטר ואנחנו, הילדים, חגגנו. שם, ביער/החורשה סמוך למבנה, התוודענו לסתוונית, לרקפת, לנרקיס, לעץ האורן ולצנוברים וכמובן שהלכנו לבית הספר.

ב-30.4.1950 יצאנו מבית העולים באחוזה לקריית-ים וקיבלנו דירת חדר עם מטבחון ושירותים. הדירה הייתה בגודל 28 מטר לארבע נפשות. דודי וסבתי יצאו מבית העולים לפנינו, ב-19.3.1950, וקיבלו גם כן דירה כזאת רחוב אחד לפנינו. קריית-ים, אליה הגענו, הייתה עדיין ברובה חולות, לא כביש ולא שביל, רק חול ששרף את כפות הרגליים. דודי שהוכשר להיות טרקטוריסט עבד ביישור חולות הקריה, וכעבור כשנה גויס לגולני. ב-6.5.1951 נהרג בשפך הירדן על יד הכינרת, בקרב נגד הסורים. זה היה לפני יום העצמאות ה-3 למדינת ישראל ולכן לא הודיעו לנו וקברו אותו ללא נוכחות המשפחה. את ההודעה קיבלנו רק לאחר יום העצמאות. אימי הייתה ממוטטת וסבתי פשוט יצאה מדעתה. היא התחילה לשוטט וראתה בדמיונה את בניה. משרד הביטחון הכניס אותה לבית אבות בראש העין ואנחנו, הילדים, לא ראינו אותה יותר. גם להורים לא היה בדיוק את הכסף לנסיעות, מה גם שביום כיפור באותה שנה נולד אחי ואימי לא יכלה להשאירו איתנו.

ב-1954 נפטרה סבתי בבית האבות. השנים הראשונות בקריה היו קשות מבחינה כלכלית. לא הייתה עבודה, היה קיצוב במצרכי מזון, בדים לבגדים לא היה ניתן להשיג ואז הוריי קיבלו הדרכה והקימו גינת ירק, לול תרנגולות וברווזים וזה הקל עלינו.  בבית הספר היו ילדים מעליות שונות: פולין, מצריים, תורכיה, מרוקו, הונגריה, טוניס. היחסים בין כולם היו טובים מאוד. היו לי חברות שגרו בסביבה, נפגשנו מדי יום גם מחוץ לבית הספר והלכנו לספרייה בבית ההסתדרות לקחת ספרי קריאה. לא הייתה קנאה כי כולנו היינו עניים. בסיום כיתה ח', הרוב יצאו לעבוד כדי לעזור למשפחה וחלק גם עבדו וגם המשיכו את לימודיהם בבית ספר ערב. אני למדתי עוד שנה בתיכון ואחר כך בבית ספר לפקידות, ובסיום הלימודים מצאתי מקום עבודה בו עבדתי 32 שנים.