מאגר סיפורי מורשת

גדלתי באוקראינה, בעיר ניקולאייב, לזוג הורים ואח בכור. ההורים שלי שרדו את השואה, הקימו משפחה ואבי זכה לעלות לארץ ישראל יחד עם ילדיו. בסיפורי, אציג את סיפור חייהם של הוריי שאינם נמצאים כיום בין החיים, סיפורם ההיסטורי אשר השפיע רבות על חיי וחיי משפחתי.

הוריי נולדו בשנת 1918 והתחתנו בשנת 1940. כעבור שנתיים, בשנת 1942, הנאצים פלשו לאוקראינה וכבשו אותה. הנאצים אספו את כל היהודים והחלו לשלוח אותם לגרמניה, חלקם לגטאות ורבים נורו במקום. אבי הצליח להימלט, הוא עבר בשחייה דרך נחל גדול והגיע למקום שבו אספו את כל היהודים שברחו מידי הנאצים. קבוצת יהודים זו נשלחה ברכבת אל סיביר שברוסיה. שם הם עבדו במפעל לייצור טנקים ואמצעי תחמושת שונים. בזמן שאבי נמלט, משפחתו שכללה: הורים ושלוש אחיות- כולם נורו במקום ונספו בשואה. בנוסף לכך, אחיו של אבי שירת ב"צבא האדום" ונהרג במהלך המלחמה. זאת אומרת, לאבי לא נותרו בני-משפחה כלל.

 

אמי, שירתה ב"צבא האדום" בתור פרמדיקית ולכן נשלחה לעזור בעת המלחמה. לא עבר זמן רב ואמי נפצעה וקיבלה פטור מהשירות הצבאי. אמי החלה לחפש את בעלה, ורק בשנת 1944 כעבור שנתיים, הם התאחדו, כאשר נפגשו במפעל, שבו עבד אבי. אמי מצאה את אבי כשהוא סובל מרעב כבד, גופו היה נפוח מרוב רעב. העובדים במפעל קיבלו מעט מזון כדי להתקיים, הם קיבלו מעט מצרכים לחודש ימים. אבי היה אוכל בזריזות את כל האוכל בשל הרעב והתקשה להתקיים בהמשך הזמן, עד לקבלת מצרכים נוספים. כאשר אמי הצטרפה אליו, היא החלה לעבוד יחד עמו במפעל, למרות שזה לא היה המקצוע שלה. יחד הם קיבלו שוברי מזון, שבהם קנו מצרכים פעם בחודש. אמי הייתה מחלקת את המזון כך שיספיק לחודש ימים והם לא יישארו רעבים.

 

בינואר 1945, מספר חודשים לפני סיום המלחמה, נולד אחי, שהיה מאוד חולה בשל מחסור בויטמינים. רבים אמרו להוריי שהוא לא ישרוד, אך הוא הצליח לעמוד על רגליו והתאושש. כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, הוריי יחד עם אחי, חזרו לאוקראינה. הם גילו שמשפחתו של אבי נספתה ובני משפחתה של אמי הצליחו להינצל. בשנת 1948, הודיעו לכל היהודים באוקראינה שבסיביר מקימים אזור אוטונומי ליהודים והזמינו את כל היהודים להגיע ולהשתקם.

 

הוריי, יחד עם אחי שהיה בן 3, שוב עזבו את אוקראינה ועברו לגור בסיביר, שם התנאים היו קשים מאוד והיה צורך להקים הכול מחדש: לבנות בתים, להקים תשתיות ועוד. ההתאקלמות הייתה מאוד קשה ולבסוף הוריי שוב עזבו לאוקראינה וחיו שם עד שעלו לארץ ישראל בשנת 1994.

 

בשנת 1952 נולדתי וחייתי ילדות טובה לצידם של הוריי ואחי שהיה גדול ממני ב-7 שנים. נושא האוכל והרעב השפיע מאוד על הוריי והשפעה זו עברה גם אליי. ההורים שלי, שסבלו מרעב כבד, העריכו את המזון שלהם ומעולם לא זרקו אפילו פירור אחד. בילדותי ראיתי זאת וגם אני התרגלתי להעריך את המזון ולא לזרוק שום דבר.

 

בשנת 1976 אמי נפטרה כתוצאה מדום-לב בהיותה בת 64. כאשר אמי נפטרה, קיבלתי מאבי מתנה מיוחדת, טבעת זהב שעברה דורות רבים במשפחתה של אמי. טבעת זו קיבלה אמי מאמא שלה. זהו החפץ היחיד שנותר לאמי כזיכרון ממשפחתה. אני אמשיך במסורת ואמסור את הטבעת לבתי, שתעביר לנכדתי וכו… כדי שיזכרו תמיד את מה שהיה! 

 

תשע"ו