שמי שרה פירני נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו ב-1934. במשפחתנו 6 ילדים
4 בנים ו-2 בנות. בבית דיברנו ערבית וצרפתית. למדתי בבית ספר יהודי. גרנו בבית קטן
עם שני חדרים. בחופשות שחקנו בגולות, קפצנו בחבל והלכנו לים. בחגים חגגנו עם כל
המשפחה. אהבתי את החגים כי חגגנו יחד.
למדתי
בבית הספר מכיתה א'-ח' ואז התחילו לדבר על כך שצריך לשלוח את הילדים הקטנים לארץ. יצאנו כתיירים,
אני ושניים מהאחים שלי גדול וקטן את הגדול תפסה המשטרה והכניסה לכלא, אבא שלי
שיחרר אותו בערבות. גם האח הצעיר ניסה לחצות את הגבול ולא הצליח. בסופו של דבר נסענו
ברכבת עד שהגענו לאוג'דה שם בלילה היינו צועדים ובבוקר היינו מסתובבים. באוג'דה
לקחו אותנו לבית כנסת, משם שלחו אותנו באונייה לאוראן ומשם הפלגנו למרסיי. במרסיי
היינו כשבועיים. מצרפת שטתי באוניית דייגים לנמל חיפה. באוניה היו המון אנשים
ואוכל כמעט ולא היה.
כשהגענו לארץ מיד
התחלנו ללמוד עברית. את המבוגרים שלחו למעברות ואת הצעירים לקחו לקריית שמואל
בחיפה שם הייתי כחודש ימים עם כמה ילדים בגילי עד שארגנו קבוצה והביאו אותנו
לקיבוץ גבעת חיים.
היינו חברה של כ-30 ילדים, למדנו חצי יום
ועבדנו חצי יום. התחנכתי שנתיים בחברת הנוער בקיבוץ. כשסיימנו את השירות הביאו
אותנו להשלמה בקיבוץ רגבים, שם גרנו באוהלים. בן גוריון בא לאחל לנו מזל טוב על
עלייתנו ארצה. ואז הגיע הגיוס לנחל, אותי לא גייסו כי הייתי רזה וצעירה מדי. לאחר מכן
בקיבוץ עבדתי בבית ילדים וגם בשדה. בוקר אחד יצאתי לקטיף תפוחי אדמה ואחרי שסיימתי
הלכתי לחדר אוכל אך אמרו לי שלפני כן צריך לגהץ, התחלתי לגהץ. כנראה שהחוט של
המגהץ היה קצת קרוע, לא שמתי לב, וכשהרמתי את המגהץ החוט נגע לי ביד והתחשמלתי. רק
בעלי (לעתיד) שמע את הצעקות וניתק את החוט מהחשמל. לקחו אותי לבית החולים ולאחר
מכן עשיתי עבודות קלות כשמירה על ילדים. אני ובעלי היינו חברים שנתיים, התחתנו בקיבוץ וב-1952 באנו לעשרת שנקראה פעם "בשיט".
כאן גרנו בצריפים. ב-1953 נולדה בתי הראשונה אילנה. ב-1956 היה לי מעון פרטי, עם 8
ילדים, 7 בנים ובת, הייתי סייעת בכיתה א', ובנוסף הייתי מדריכת טיולים בצופים. בעלי ניהל את תחנת הטרקטורים
בגדרות. וב-1957 נולד בני השני רמי. נשלחנו לשליחות באפריקה בננו רמי היה איתנו באפריקה 7 שנים עד גיוסו. נסענו למרכז
אפריקה לבנגי שם היינו שנה וחצי. בעלי עבד ולימד את האפריקנים מכונאות. לאחר מכן
שלחו אותו לקמרון שבאפריקה. ב-1967 נולד בני ערן. כל שנה היינו באים לארץ לחופשת
מולדת. בשנת 1974 חזרנו לארץ והתחלנו לבנות את הבית בעשרת. אחרי שנתיים חזרנו שוב
לחוף השנהב ל-4 שנים. בינתיים בתי הגיעה לגיל הצבא וחזרנו ללוות אותה בגיוס. שוב טסנו
לחוף השנהב עם שני הבנים וגרנו שם עד שנת 1980.
כשחזרנו, חזרתי לעבודתי כסייעת אך הפעם בגני ילדים ובעלי התנדב למשמר האזרחי ולמג"ב
כ-10 שנים. ב-1994 הוא יצא במסגרת עבודתו לפעולה באזור ערבי בדרך חזרה בכניסה
למושב מכונית שלא ראתה אותו התנגשה בו, הוא קיבל מכה במפרקת ונפטר.
חשוב לי לספר על בעלי:
במלחמת העולם השנייה אבא של בעלי נפטר ממחלה ואמו נלקחה בידי הנאצים,
הוא נשאר עם אחותו. הייתה להם בבניין שכנה גויה שהייתה בידידות עם פשיסט ואמרה
לפשיסט שאם הוא רוצה שתהיה חברתו שיציל את הילד. הוא הוציא אותו מהבית
ואמר לו תסתדר לבד. בעלי התחיל לנדוד. פתאום ראה אותו איש וזיהה אותו כיהודי. בעלי
פחד להגיד שהוא יהודי אך גם האיש השני היה יהודי. היהודי הזה אמר לו תבוא איתי ואל
תפחד אנחנו צריכים אותך. הם הלכו למחנה פרטיזנים ובגלל שלא ידע להחזיק או להשתמש
בשום כלי נשק מכל סוג נתנו לו את תפקיד השליח.
הוא נסע עם אופניים ממקום למקום כדי
להעביר הודעות לקבוצות שונות של פרטיזנים ומכיוון שהיה בלונדיני וילד קטן אף אחד
לא חשד בו. תמורת העבודה קיבל אוכל ולינה. כשנגמרה המלחמה הסוכנות הישראלית טיפלה
בכל הניצולים. בשנת 1946 כשנגמרה המלחמה עלו כל הניצולים לארץ. אך האנגלים לא נתנו
להם להיכנס, לכן שלחו אותם לקפריסין. הם ישבו שם במחנות עד שמדינת ישראל קמה.
ב-1948 עם קום המדינה הוא עלה לארץ. גייסו אותו לצבא ומשם הגיע לקיבוץ רגבים – שם
הכרנו. כפי שכבר סיפרתי התחתנו ב-1952 וב-1953 עזבנו את הקיבוץ.
כשעזבנו את הקיבוץ
הוא חיפש עבודה והתחיל לעבוד בחברת הבנייה "רסקו "שכיום אינה קיימת.
מילון
אוראן עיר נמל באלג'יריה
ציטוטים
”"......התחשמלתי. רק בעלי (לעתיד) שמע את הצעקות וניתק את החוט מהחשמל...."“
