מאגר סיפורי מורשת

אי שם, באודסה בשנת 1948, שלוש שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, כשאוקראינה עדיין מתאוששת מהאבדות הקשות שחוותה במלחמה, נולדה סבתי נטליה אולמן בשם נעוריה. אמנם היא נולדה באוקראינה, אך השטח היה שייך לברית המועצות. באותן שנים, המון מדינות השתייכו לברית המועצות: מולדובה, רוסיה, אוקראינה, קווקז וכו'. כך גם העיירה היפה והקטנה והאהובה שבה נולדה סבתי: אודסה. כשסבתא שלי מתארת את אודסה היא לא יכולה להפסיק להרעיף מחמאות עליה: בתי החוף היפים שהיו נוסעים אליהם בחופשות, ימי הקיץ החמים עם החברים, בתי הקולנוע והתיאטרון.

אודסה היפה

לצד זה, יש גם את הצד הפחות יפה בחייה של סבתא שלי באודסה. הפטירה של אבא שלה בגיל 12, המצב הכלכלי שהיה שרוי בברית המועצות באותה תקופה. אך סבתא שלי, כמצופה מאישיותה, נשארה אופטימית. למרות ששמירת היהדות בברית המועצות באותה תקופה לא הייתה דבר כל כך נפוץ, סבתא שלי הצליחה לשמור על מנהגים אחדים שהיו נהוגים בקרב היהודים. אכילת מצה בפסח, יום כיפור וכו'. בכל זאת, סבא שלה היה רב באודסה. לצערה, הוא נרצח במלחמת העולם השנייה עוד לפני שהספיקה לפגוש אותו וללמוד מנסיונו העשיר. בחברה באודסה (בבית הספר, בשכונה) לא הייתה הפרדה מיוחדת בין יהודים ללא יהודים. היו פעמים שהרגישה אנטישמיות במהלך חייה שם, אך לא משהו מיוחד שהשאיר בה זכרונות כאובים או משהו בסגנון, אך למרות זאת, למרות שלא הייתה אנטישמיות נראית לעין, לא הייתה אהבה ליהודים גם אז.

לא היה נהוג להפציר על מנהגים יהודים בקול, היו ילדים בשכונה שההורים שלהם היו אנטישמים והחדירו ערכים אלה בילדיהם. אין וויכוח על כך שזה נוראי, אך זה היה גם תקופה לא ארוכה לאחר מלחמת העולם השנייה. האזרחים עדיין היו בטראומה מהאבדות ומהלחמה הקשה ועקובת הדם. לא רק אזרחים יהודים נפגעו באודסה, אלא גם אזרחים רגילים.

אך הילדות לצערה נגמרה מהר. לאחר סיום בית הספר, הלכה ללמוד. לפני שפנתה למקצועה הסופי, ראיית חשבון, חשבה סבתא שלי לפנות למקצוע התכנות. באותה תקופה, המקצוע רק החל להתפתח בברית המועצות. המחשבים עדיין היו הקופסאות הענקיות והכבדות שהיום ניתן לראות רק בתצלומים ישנים בשחור לבן. סבתא שלי חשבה שלתחום הזה יהיה עתיד, והיא רוצה לעסוק בזה כדי להבטיח לעצמה עבודה ומשכורת טובה בעתיד. היא החלה בלימודים. האינטרנט כמובן לא היה קיים באותם ימים. הלימודים נעשו בעזרת ספרים. לצערה, ולשמחתה בסופו של דבר, סבתא שלי לא הבינה כל כך את הנושא והתקשתה בו.

חברה שלה המליצה לה על מורה טוב שהיא הכירה, מישהו שיוכל להסביר לה מצוין את החום. זהו היה, בסופו של דבר, סבא שלי. סבתא שלי הייתה מגיעה למפגשים שבועיים קבועים איתו על מנת לשבת וללמוד את החומר. לאט לאט היא התאהבה בו. סבא שלי אמנם לא הבין את הרמזים ששלחה לו ולא חשב על שום דבר מעבר למקצועיות. לקח לסבתא שלי תקופה להזמין אותו לצאת. לבסוף הם התחתנו  בשנת 1970 ואמי נולדה שנה לאחר מכן.

לאחר שהולידו את אימי, החלו לחשוב על העלייה לארץ ישראל. המצב באוקראינה לא היה מזהיר והם שמעו בלי סוף על ארץ היהודים- ישראל. עוד ועוד יהודים עלו לארץ, חברים אחדים עזבו לארץ ישראל. אך הם פחדו לעזוב את ארץ המולדת שלהם. היה להם בית, עבודה, משכורת, ילדה קטנה. זה היה מאוד מפחיד ומלחיץ לעזוב למקום זר, עם שפה זרה, מנהגים זרים ואנשים זרים מכל העולם.

העלייה לישראל

לאחר 18 שנה, משהו השתנה. התחילו להגיע שליחים מהארץ על מנת לעניין את היהודים לעלות לארץ ישראל. הם היו עושים להם מופעים, פרסומות, כתבות על ארץ ישראל- הכל על מנת לעניין אותם לעלות לארץ. למרות שסבתא שלי- אשתו, ואימי- הילדה שלו, היו נגד העלייה לארץ, סבא שלי החליט לעשות צעד ולעלות עם כל המשפחה לארץ. הוא טען שהוא סוף סוף רוצה לחיות עם יהודים אחרים כמוהו בגאווה. כחלק מהחוקים של ברית המועצות, השערים לטיסות מחוץ לתחומי ברית המועצות היו סגורים. על מנת לטוס לארץ ישראל, הסוכנות הישראלית הפעילה מניפולציות כדי לאפשר ליהודים לעזוב את תחומי ברית המועצות. לתקופה קצרה, אפשרה ברית המועצות ליהודים לעזוב את השטח. ההורים שלי קפצו על ההזדמנות, עלו על המטוס והגיעו ארצה.

כאשר הגיעו ארצה, סבא שלי בחר להמשיך במשרה שהייתה לו בברית המועצות, התקבל כמתכנת לחברת החשמל בתל אביב. מפני שהפרנסה הייתה טובה, סבתא שלי בחרה ללכת לתחום שאותו אהבה – תחום הקוסמטיקה. אמי הלכה ללכת ללמוד אך שינתה את דעתה כאשר התחתנה והולידה את אחי הגדול.

הזוית האישית