מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של דליה ואברהם כהן ושל נכדיהם התאומים גלעד ורומי יצח

 

שמי אברהם. נולדתי באלכסנדריה שבמצרים בתאריך ג' בכסלו התש"ו (8 בנובמבר 1945), בתום מלחמת העולם השנייה. הנני בן הזקונים במשפחה בת שמונה ילדים. מקור המשפחה הן מצד אבי והן מצד אמי הוא ממגורשי ספרד, שהתגלגלו לחלב שבצפון סוריה, ארם צובא המקראית. משם היגרו כילדים, לפני מלחמת העולם הראשונה בשנת 1912, לאלכסנדריה שבמצרים.

 

במצרים נישאו הורי והקימו את משפחתנו. הבכורה, אחותי אודט, נולדה בשנת 1922 ואחריה בתאריך ט' בכסלו התרפ"ה (6 בדצמבר 1924) נולד אחי, אלי כהן הי"ד, לוחם המוסד, שעלה לגרדום בדמשק בט"ז באייר התשכ"ה (18 במאי 1965), בשליחות המודיעין הישראלי. שם המשפחה שלי הוא כהן. שם משפחתו של אבי היה כהן גינדי. שם משפחתה של אמי לפני נישואיה היה כהן טוויל. לפי המסורת הכינוי טוויל שמשמעותו בערבית ארוך,  ניתן בגלל ייחוס המשפחה לצאצאי עלי הכהן שחי בתקופת שמואל הנביא, מכיוון שבניו מתו בהיותם צעירים, נהגו לברך את בני המשפחה בביטוי הערבי "עומרק טוויל", שמשמעותו שיהיו לך חיים ארוכים.

עד  הכרזת העצמאות ב- 15 במאי 1948, חיי היהודים במצריים היו נוחים מאד. הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה קהילה אמידה ומשגשגת, בעלת מוסדות חינוך ותרבות תוססים, בית חולים יהודי, בית כנסת מפואר, שהתפללו בו יהודים ספרדים ואשכנזים כאחד. בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התגייסו בני הקהילה ותרמו כספים להקמת הישוב "כפר ידידיה" שבעמק חפר לקליטת יהודי גרמניה. 

 

בשל הקרבה הגיאוגרפית לא"י, נהנתה הקהילה מהצגות ומופעים של תיאטראות א"י (הבימה והאוהל), התזמורת

הפילהרמונית של א"י ערכה  בה קונצרטים רבי משתתפים. רבני הקהילה היו בעלי השכלה כללית רחבה  בנוסף לידע התורני שלהם. הרב הראשי האחרון של אלכסנדריה היה ד"ר משה ונטורה (ד"ר לפילוסופיה בוגר בהצטיינות יתרה של הסורבון בפאריז).  הנוער התחנך ופעל על ברכי הציונות בעידודו של הרב הראשי. דגלי ישראל התנוססו בגאון ובגלוי במחנות של תנועות הנוער הציוניות מהזרמים השונים (השומר הצעיר, מכבי, החלוץ הצעיר, בני עקיבא ועוד). 

 

תמונה אידילית זו השתנתה במחי יד לחלוטין, בלחץ מסיבי של הליגה הערבית ומדינות ערב, אחרי הכרזת המדינה והקמתה. הפעילות הציונית הוצאה מחוץ לחוק. הפעילים הושמו במחנות מעצר לתקופות ארוכות. האווירה הפכה להיות עוינת מאד כלפי היהודים. הורי הבינו שהגיע הקץ לחיים היהודיים באלכסנדריה והחליטו לשלוח את אחי הבוגרים כחלוצים לפני המחנה לעלות לא"י בתחילת 1949 (האחות אודט, האח משה מוריס והאח עזרא.

 

אחריהם, לקראת סוף שנת 1949 עלו יתר בני המשפחה לארץ, פרט לאחי, אלי, שתירץ את הישארותו במצרים ברצונו לסיים את שנת הלימודים בפקולטה להנדסת חשמל באוניברסיטת פארוק באלכסנדריה. נפרדתי מאחי הבוגר, אלי, שתצלומי ילדותי צולמו על ידו, בהיותי בן שלוש. הורי סברו שאלי יעלה בעקבותינו לא"י אחרי מספר חודשים, עם תום שנת הלימודים. תקווה זו נכזבה. 

 

נגזר עלי לחיות את חיי בצל החרדה של הורי לגורלו, בזמן התהפוכות שהתחוללו במצרים בשנות החמישים וקולות איומי המלחמה שנשמעו מצד מנהיגה החדש של מצרים הרודן גמאל עבד אל נאצר.

 

בשנת 1957, בעקבות מבצע קדש, אלי גורש ממצרים והגיע ארצה. סביב שולחן השבת התוודעתי מחדש לאחי הבוגר שהספקתי לשכוח. הייתי אז בן אחת עשרה, חלקנו חדר אחד בדירת הורי בבת-ים ונפשי נקשרה בנפשו. אלי שהיה בוגר ממני ב- 21 שנה היה מצד אחד כמו אבא ומצד שני כחבר שכיוון ועזר לי בלימודים. חמישה ימים בלבד אחרי הגעתו ארצה זומן אלי לראיון אצל קצין הגיוס של יחידה שהופקדה על גיוס לוחמי סתר בארצות ערב והפעלתם למטרות איסוף מודיעין ומשימות מיוחדות. לאחר שהובררה מעורבותו בפעילות מחתרתית במצרים ושהוא נעצר ע"י המודיעין המצרי ומשום שזהותו הייתה ידועה למודיעין המצרי, נדחה גיוסו.  

 

בשנת 1959 לאחר נישואיו, זומן מחדש לראיון והוחלט לגייסו. אלי עבר הכשרה והדרכה בפעילות חשאית, בהסתערבות ובכל מה שקשור בכך. במהלך ההכשרה נולדה בתו הבכורה סופי. בתחילת 1961 נשלח אלי לארגנטינה, כדי לבסס בה את סיפור חייו החדש כערבי ארגנטינאי ממוצא סורי, בשם כאמל אמין ת'אבת  ולהשיג זהות חדשה ותעודות חדשות בהתאם. אלי התערה בקהילה הערבית שם והיה לאחד מחבריה.  בסוף אותה שנה הוא היה ערוך ומוכן להישלח לסוריה כלוחם מטעם המודיעין הישראלי. בינואר 1962 נכנס אלי כהן בפעם הראשונה לסוריה והתמקם בדירה שצפתה על המטכ"ל הסורי בדמשק.

הוא ביסס את דמותו כאיש עסקים סורי מצליח, לאומן ונדיב מאד בתרומות לקופת מפלגת השלטון – "הבעת'". אישיותו הכובשת וכישוריו המיוחדים אפשרו לו, תוך זמן קצר מאד, להתחבר לקבוצה של אנשי מפתח במערכת הצבאית והפוליטית בסוריה. ידידיו שבטחו בו לקחו אותו לסיורים ברחבי סוריה וחיברו בינו לבין אישים רמי מעלה בצבא והמשטר. כל אלה תרמו לו מידע שלא יסולא בפז ששרת את קהילת המודיעין בארץ.

 

אלי נאלץ לחיות חיים שאולים באווירה עוינת של איבה יוקדת לישראל. היה עליו להעמיד פנים שהוא מזדהה כביכול עם הלכי הרוח האלה של כל מכריו ובני שיחו. היה עליו ללבוש מסווה של שונא מדינתו שלו, של  ישראל.הוא חי בקרב חוג מכריו הרבים חיים של בדידות מוחלטת, וזה בתוככי המולת חיי חברה תוססים שניהל. לשם משימתו היה עליו לעשות מאמצים עליונים כדי להיקלט ולהתבסס בתוך מדינת היעד. בתחום זה הוא השיג הישגים חשובים ביותר, תוך נטילת סיכונים אין ספור. במשך תקופה ארוכה היה עליו לחיות חיים שאולים על סף הכישלון והחידלון, כאשר כל מעידה קטנה ביותר עלולה להיות גורלית. היה עליו לחיות חיים רגילים כביכול, אך להישיר עיניים אל המוות.

אלי, שהייה העיניים והאוזניים של מדינת ישראל בלב ליבה של סוריה, העביר את המידע, לאחר שהצפינו בכתב סתרים, לישראל באמצעות משדר, שקיבל והוסתר בדירתו בדמשק. הוא העביר, בין היתר, מידע מדיני על תכניות הממשלה הסורית, תכניות להקמת מפקדה משותפת עם עירק, על עסקאות הנשק עם ברה"מ, הגעתם של טייסות מיג 19 והטנקים מסוג טי 54, ומטוסי הקרב מסוג מיג 21.

 

הוא דיווח על הפריסה המדויקת של הצבא הסורי בגבול רמת הגולן ועל עמדות התותחים המאיימות על הישובים בעמק החולה  וגולת הכותרת: דיווח  על תכנית הטיית מקורות מי הירדן והתוואי המדויק שלה. מידע  זה היה חיוני מאד לישראל וסייע  רבות לניצחונה במלחמת ששת הימים. אלי פעל במשך יותר משלוש שנים בדמשק, במהלכן ביצע 5 גיחות לסוריה. ארבע  הגיחות הראשונות נמשכו כחצי שנה כל אחת. בין גיחה לגיחה בא לארץ לביקור של שבוע עד 10 ימים בהם נפגש עם משפחתו ונועד עם מפעיליו ומפקדיו במודיעין ובמטכ"ל. למרות כל הקשיים והסיכונים הוא לא ניתק ממשפחתו בישראל – אישה וילדים קטנים. משפחה שאף היא שילמה מחיר כבד ביותר עבור משימתו של אב המשפחה. מנת חלקה הייתה סבל וחרדה מתמידים: מתי יבוא הבעל והאב, האם יחזור בשלום משם, עד מתי ימשיך בדרך חתחתים זו. לשם קיום קשרים חיוניים אלה עם משפחתו הוא נטל על עצמו סיכונים כבדים ביותר. כל נסיעה הלוך וחזור הייתה בבחינת התגרות בגורל.

אלי נקרע בין חובתו למשימה ובין חובתו למשפחתו, אך הוא לא ויתר על אחת משתי חובות אלה וזה גם כאשר ידע היטב כי נגדשה הסאה בסבלה של המשפחה בשל החרדות לגורלו ובשל הניתוק הטראגי מן הבעל והאב ואז – בגזירת המשימה והגורל האכזרי, בינואר 1965, אחרי מסיבת הולדת בנו שי, חזר לסוריה לגיחה החמישית, למרות שידע על שינוי  הלכי הרוח שם, וידע מה מצפה לו. הוא נחשף ונתפס ע"י המודיעין הסורי  והגיע לבסוף אל הגרדום, לקול מצהלות ההמון הפרוע והעוין.

 

אלי כהן ז"ל

מקום קבורתו לא נודע אך סיפור גבורתו חי וחרות על ליבו של כל אחד ואחד מאתנו 

 

 

דקות ספורות לפני עלותו לגרדום כתב מכתב פרידה לאשתו ולמשפחתו, הוא הזכיר כל אחד מבני המשפחה בשמו וביקש שנתפלל לעילוי נשמת אבי ונשמתו שלו. הסורים מסרבים עד היום להחזיר את עצמותיו לקבורה בישראל. מקום קבורתו לא נודע אך סיפור גבורתו חי וחרות על ליבו של כל אחד ואחד מאתנו. במותו ציווה לנו את החיים.

אני הצעיר בבית אבי, והרי אני כבן שבעים שנה, ונטלתי על עצמי לספר לדורות הבאים את סיפור חייו ומותו בגיבורים, למען לא תינתק השלשלת עד דור אחרון.

 

קישור לאתר לזכרו של אלי כהן: "אלי כהן הי”ד – האיש שלנו בדמשק. ב-18 במאי 1965 הועלה אלי כהן לגרדום בדמשק, ועד כה עלו בתוהו מאמצי המשפחה וממשלת ישראל להחזיר את גופתו הביתה".

אלי כהן: "אלי כהן (נולד ב-6 בדצמבר 1924, ט' בכסלו ה'תרפ"ה; הוצא להורג ב-18 במאי 1965, ט"ז באייר ה'תשכ"ה) (בן 40) , מרגל ישראלי שפעל בסוריה והוצא להורג לאחר שנתפס. זכור, בישראל ובעולם, כאחד מגדולי המרגלים של ישראל. לוי אשכול, שהיה ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים אמר כי "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא מפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים" ויקיפדיה

סרט המתאר את יום תלייתו של אלי כהן – התליה של אלי כהן בכיכר אלמרג'ה

תשע"ו