אבא, יעקב, מציל את המצב
ילדותי בארגנטינה - כיצד התייחסו אלינו, היהודים
נולדתי בבואנוס אירס, עיר הבירה של ארגנטינה כבת ונכדה בכורה במשפחה יהודיה מסורתית. בגיל 3 הלכתי לגן של בית ספר יהודי "שלום עליכם". בית הספר היה ממוקם באזור עם שיטפונות כשירדו הרבה גשמים. יום אחד אי אפשר היה לצאת משם ואבא קיפל את מכנסיו ונכנס למים כדי להוציא אותי דרך החלון.
אבא היה מאוד גבוה אבל מהמרפסות צעקו אליו "כוח גמד "… כך הוא לקח אותי על הכתפיים עד המכונית. התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי ממשלתי. הייתי היהודייה היחידה בכיתה והציקו לי הרבה בקריאות "רוסיה מגעילה" (כך כינו את היהודים). התגובות שלי היו קשות – הייתי מרביצה, קורעת את החלוק של התלמידה ומורטת את השערות. אמי הוזמנה כמעט כל יום למורה כדי להתלונן עלי. בכיתה א', כל חודש קיבלתי תעודה עם ציונים מאוד טובים אבל ג' בהתנהגות. אבא כעס מאוד ואיים עלי בעונש חמור עם לא אשתפר. כיוון שלא היה שינוי ואני פחדתי, זייפתי את החתימה של אבי. בלי ספק, המורה שמה לב. אני זוכרת ועוד מרגישה את המכות שקיבלתי על המעשה.
בבית הספר היינו צריכים ללבוש חלוק לבן – גם ביסודי וגם בתיכון. בכיתה ג' נפתח בית ספר יהודי דתי בשם "בית יעקב", בו לימדו בבוקר את התוכנית הלימודית הממשלתית ואחר הצהריים לימודי יהדות. ההורים שלחו אותי אליו למרות שלא היו דתיים. שם כבר הכל היה בסדר ובלי ספק הרגשתי כמו כולם. באותו זמן שלט בארגנטינה הרודן פרון. היו זמנים קשים. היינו צריכים להיות זהירים גם בדיבורים וגם בהתנהגות. כשהייתי בכיתה ו' הייתה מהפכה. הצבא כבש את השלטון ומה שהיה הכי חשוב בעיני הילדים ששבועיים לא הלכנו לבית הספר.
להרחבת
הספור ניתן להיכנס לכתובת הבאה – אתר בית הספר
מילון
למי שאין ראש צריך להיות רגלייםמי ששוכח יחזור וילמד...
ציטוטים
”הרצון יותר חשוב מהשכל“