מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תורה ועבודה

%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%a9%d7%9d 20170303_100752
סיפורי המשפחה שלנו

שמי נאוה (שפירא) פנקס. גדלתי בתל אביב. נולדתי ב-15.12.45. שנים ספורות לפני הקמת המדינה בה' באייר התש"ח, 14.5.1948. למעשה, כל חיי אני מלווה את המדינה שלנו. זכיתי בחוויה מיוחדת במינה: הולדת המדינה.

ערב הכרזת המדינה ולאחריה

בביתנו הקפידו לדבר עברית והיו גאים בכך. תל אביב הייתה קטנה באותם ימים. אנו גרנו ברחוב לוינסקי ובו גרו אנשים מגלויות שונות. מאחורי הבית בלוינסקי הייתה שכונה עם צריפונים מצופי זפת, שנקראה שכונת הקווקזים. אני זוכרת שסבתא  רבקה, שגרנו אצלה, הלכה איתי מדי שבוע לצריף בן חדר קטנטן לתת אוכל לשבת לניצולת שואה, שלא הייתה לה אפילו מיטה, אלא ערסל ("כסא נוח"), ולא היה לה מקרר. לנו היה מקרר עם בלוקים של קרח, שהובלו על ידי סוס ועגלה, ונמכרו ברחבי תל אביב. כך מכרו גם נפט לחימום. סבתא, רבקה הרצל (פרלמן), ראתה כייעוד לתרום ולאסוף "צדקה": כספים ומצרכים לנזקקים, שהיו רבים מאוד, והמשיכה כך כל חייה. יום אחד אני זוכרת שהלכתי ברחוב עם אימא, דבורה שפירא (הרצל). ניסינו לחצות את הכביש למדרכה ממול, אך במדרכה ממול הבריטים, ששלטו בארץ, באותה עת, הקימו פתאום גדר תיל ועל ידה חייל בריטי עם כומתה אדומה. נאלצנו ללכת סביב סביב, ולעשות עיקוף גדול, כדי לחצות את הכביש. אמא אמרה שמכנים ביישוב את החיילים האלה "כלניות" בגלל הכומתה האדומה שלהם, וכששרים את השיר "כלניות" חושבים וצוחקים  עליהם. אך הם נעלמו, בעיני, כילדה קטנה, די מהר מהנוף. ואז החלה מלחמת השחרור. זוכרת את האזעקות בתל אביב, את ההאפלה בלילה, את כיסוי החלונות בקרטונים שחורים ואת צעקות הפקחים מלמטה לשמור על ההאפלה, מפחד צלפים, או מטוסים. כדור מיפו פגע בקיר מעל המיטה של אחי התינוק, זאבי, זאב שפירא. בנס לא נפגע.

הייתה לנו כובסת מיפו, והיה יום בשבוע שבאה לעזור לכבס ואמרה בפשטות לאימא, ערב מלחמת השחרור, כי לאחר  המלחמה היא תגור במקומנו, בדירה הקטנה שלנו.

אני זוכרת את תקופת הצנע: החנויות היו ריקות היו תלושי אוכל שלא הספיקו. נסענו לקרובים ברעננה מילאנו תרמוס בביצים ששברו, לא היו ביצים אז בעיר. הפקח שעשה בקורת באוטובוס לא גילה שלקחנו אוכל ללא קיצוב. היו הרבה עולים חדשים וניצולי שואה, שחיו במעברות והיה חסר מזון לכולם.

אני זוכרת את הריקודים הספונטניים ברחובות של קטנים וגדולים בימי העצמאות הראשונים. כל תל אביב התמלאה זיקוקים, ריקודים ושמחה.

מבחינתי תל אביב הייתה עיר מלאת אור. בגיל שש עברנו לגור ברחוב אבן גבירול. מסביב היו שדות רבים. היה נראה, שאנו בקצה העיר. מהבית שלנו ניתן היה להשקיף על שרונה ועל אזור הקריה. באמצע הכביש  עמד עץ שקמים ענק. לאחר שנים הרחיבו את הכביש, אספו עצי שקמים והקימו את גן השקמים, שליד היכל התרבות. בתוך תחומי העיר היינו הולכים ברגל, לים ולכל מקום. בקיץ היינו הולכים לפעמים, אחר הצהרים, עם אבא לים. כמעט שלא נסעתי באוטובוסים.  בכלל, לא היו הרבה מכוניות. קו טלפון אחד – קבלנו לאחר מספר שנים של המתנה. מכשיר הטלפון הבודד הונח לאחר כבוד במרכז הבית. בגיל מאוחר יותר – אמא הרשתה לי להסתובב לבד, ואפילו לקנות כרטיס בודד להבימה, אם הייתה הצגה מתאימה. במרחק קצר מהבית היו תערוכות בביתן הלנה רובינשטיין. כך ראיתי, למשל, את פיקאסו, את ואן גוך ואת רודן.

חיים בירושלים

בשנת  התו"ר – 1845 , (תקופת התורכים) – עלה לארץ סבנו הרב אשר שמואל שפירא, ובשמו המלא: הרב יחיאל אשר שמואל (אברהם) כהנא שפירא. הוא עלה לארץ, ככל הנראה, מרימנוב שבפולין עם בתו האלמנה, פייגעל אסתר פרלמן, ועם בנה הקטן אלימלך פרלמן. מוצא המשפחה מהעיר שפיירא שבאשכנז, בגרמניה, מתייחסת אל ר' יצחק כהנא שפירא מקרקוב, ממייסדי "ועד ארבע ארצות".

הם הגיעו עם מכתב המלצה ליישוב היהודי שבירושלים ובו נזכר גם אחד מסבינו, שחי במאה ה-17, וכתב מספר ספרי פרשנות למקרא. המפורסם שבהם, שנלמד גם כיום: ספר קבלה מתמטי[1]. אגב במכתב ההמלצה הוא לא נזכר בשמו ,אלא בשם הספר: "מגלה עמוקות"– כך היו נוהגים אז, וזה נחשב לכבוד. המכתב, נכתב בעברית מליצית ויפהפיה. זו לא הייתה שפתו של הכותב ובקושי דברו בה בארץ. במכתב שבידינו הערות מאוחרות, בראשיתו ובסופו, של אחד מנכדיו. והנה מכתב ההמלצה:

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-1

סבא אלימלך פרלמן הוא אביו של סבא שלמה פרלמן וסבה של סבתא רבקה (פרלמן) הרצל. אמא, דבורה שפירא, היא בתה. משפחת אבא, שמשון שפירא, גם כן נקראת שפירא, אך לא ברור לי אם הוא משתייך למשפחת כהנא שפירא. אבא היה לוי והם היו כוהנים.

סבא אלימלך פרלמן ובנו סבא שלמה. היו מאבות היישוב האשכנזי בירושלים. הם סחרו בברזל ובחומרי בניין. סבא אלימלך פרלמן היה הראשון שהעביר בית מסחר יהודי אל רחוב יפו, מחוץ לחומות העיר העתיקה. הסיסמא במשפחה, גם בדורי, הייתה: "תורה ועבודה": יש לעבוד ולהתפרנס, אך להקפיד להתקדם בלימודים וללמוד כל יום, רצוי גמרא. בתקופה של הסבא אלימלך הרבה מהיישוב הישן התפרנסו מכספי החלוקה וזו לא הייתה אמרה פשוטה. הסבא שלמה נפטר כשהייתי קטנה, אני זוכרת, כי תמיד בשעות הפנאי שלו ישב ולמד, היה לומד לבדו או בחברותא. גם סבתא רבקה התמידה ולמדה פרשנות למקרא בכתב רש"י. סבתא דבורה הרחיבה והייתה אומרת תמיד, שכל עבודה מכבדת את בעליה.

יש בירושלים שכונה, מחוץ לחומות העיר העתיקה, סמוך למאה שערים, הנקראת בתי פרלמן[2], על שמו של סבא אלימלך פרלמן. השכונה החלה להיבנות כבר ב-1887, בשם "עיר שלום", על שם מקימה הראשון. לאחר מכן אלימלך פרלמן רכש את בתי השכונה עם קרוביו והוסיף בתים נוספים סביבה. אנו יודעים על רשימה חלקית של תושבי השכונה, לפי רשימת התושבים שקנו נפט להסקה. הרשימה נמצאת בארכיון העירייה. רחובות השכונה הקטנה צרים ומותאמים לעגלות סוסים. לשכונה שני רחובות: רחוב אדמון ורחוב הרב יוסף גרשון. סבא אלימלך נפצע קשה מאבנים שנזרקו עליו על ידי אחד מתושבי השכונה הנוצרים, לאחר שילד נוצרי בושש לבוא הביתה. הוא הואשם, כי  חטף ילד נוצרי כדי לשתות מדמו. (תרנ"ו – 1896). המעליל נשפט על ידי התורכים והושם בכלא.

סבא אלימלך פרלמן היה ראש ומנהל של מוסדות רבים בירושלים, היה אחד מפעילי "ועד האחדות" שהוקם בשנת תרנ"ה (1890) לשיתוף פעולה של המנהיגים האשכנזים והספרדים בירושלים ובקשרים בינם לבין השלטון התורכי.

הוא נמנה גם בוועד של עשרת היהודים שבאו לקבל את הקיסר הגרמני, וילהלם השני, שבא לירושלים ב- 1898.

בשנת תר"נ (1895) חתם עם אחרים על מודעת ברכה לר' שמואל מוהליבר, שבא לירושלים כדי לפעול ליישוב הארץ.

גם סבא שלמה פרלמן, בנו של אלימלך, היה פעיל מאוד, גם בתרומות משלו, ובאיסוף תרומות לישוב היהודי בירושלים, בטבריה ובצפת. נולד בזמן התורכים וחי גם בתקופת הבריטים ונפטר לאחר קום המדינה

על מצבתו של סבא שלמה פרלמן בהר הזיתים, נאמר שעזר לארגון "ההגנה" במתן כספים לקניית נשק (קברו הועבר להר הזיתים, לאחר מלחמת ששת הימים – שם קבורים  כל בני המשפחה עד לדורו). אני קרויה על שם רעייתו, סבתא רבתא שלי, שיינה פרלמן.

סבתא רבקה, נולדה, כפי שספרה לי, ב-1894, או ב-1896 בפרשת חיי שרה. לפיכך, נקראה רבקה, על שם רבקה המוזכרת בפרשה. הרישום של הולדתה ושל הולדת אחיה היה  באותה תקופה, תקופת התורכים – על כריכה פנימית בספר תהילים, כמובן, בשנים עבריות. ועם כריכתו מחדש – אבד הרישום, ומכאן חוסר הדיוק. והנה תמונות של סבתא רבקה בצעירותה ותמונה שלה אתי:

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-2

%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%a9%d7%9d

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-4

מסיפוריה של סבתא רבקה: הייתה נוסעת לכיוון יפו בדליז'אנס. בדרך היו עוצרים בתחנת החאן בשער הגיא. היה פחד גדול משודדי דרכים. היה, לפעמים, מסוכן לנסוע לשפלה.

סיפרה איך בזמן מלחמת העולם הראשונה, באו התורכים והחרימו את כל המתכת והנחושת שבבית – לצורך תעשיית הנשק. החרימו סירים, רגליים של מיטות, ידיות של דלתות.

את הכסף במשך תקופה מסוימת שמרו בקערות מתחת למיטות.

לאבא שלה, הסבא שלמה פרלמן, הייתה סוסה. לפעמים רכב עליה לביירות לעשות עסקאות ולקנות סחורות, ואף הביא לבנות מתנות: גרבי משי. סבתא רבקה למדה הכל בבית, גם גרמנית ושפות אחרות, וכמובן, עברית ואידיש, ואף ידעה ערבית מדוברת. למדה בעיר העתיקה אצל הערבים רקמה. בישלה  בסגנון ירושלים. אחותה כבר למדה באוולינה דה רוטשילד ולמדה לנגן על כינור.

סבתא רבקה נישאה לסבא שמעון זאב הרצל שהיה תלמיד ישיבה, שנפטר בגיל צעיר משחפת. אחד מבני דודיו (בן דוד רחוק) היה בנימין זאב הרצל. יש עדיין במאה שערים אנשים מהמשפחה הירושלמית, הנושאים שם זה.

סבתא רבקה פגשה את הסבא שמעון זאב מספר פעמים  מועט לפני החתונה, והם הסתובבו, טיילו ודברו במגרש הרוסים בירושלים. לפי המנהג, ההינומה שלה בחופה כוסתה בהינומה נוספת אטומה.

אמא, בוגרת סמינר לוינסקי, הייתה מורה. נולדה בירושלים ב-1920. הספיקה במסגרת טיולי בית ספר, לנסוע ברכבת, ולבקר בסוריה, בירדן ובמצרים. הנה דפים מהדרכון שלה, מ – 1944:

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-5

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-6

אנטישמיות בפולין

אבא, שמשון שפירא, נולד בלבוב, אשר בפולין. אבא למד משפטים באוניברסיטה בפולין. ביום סיום הלימודים ב-1934 רדפו אחריו ואחרי יהודים נוספים שלמדו עמו – סטודנטים פולנים אנטישמים עם סכינים. הוא וחבריו הקימו מחסום מכיסאות  והצליחו לברוח דרך אולמות האוניברסיטה. באותו יום גמלה בלבו החלטתו לעזוב את פולין. רצה לנסוע לדרום אמריקה, אך אמו הזקנה, סבתא פרידה, שכנעה אותו לנסוע לארץ ישראל. שני אחיו, משה ויצחק, שהיו פעילים ציוניים – משה גם היה מנהל גימנסיה עברית  –  השיגו לו סרטיפקט לעלייה לארץ. הם והסבתא נשארו ונספו. סבתא פרידה התכתבה עם אבא. היא שמחה שהוא בארץ, וחלומה היה להיפגש  עמו בימים טובים יותר, שלא הגיעו, כמובן. רוב המכתבים כתובים באידיש ומיעוטם בפולנית. התוודענו אל המכתבים לפני זמן קצר, והם עדיין לא תורגמו. אך ניכר כבר מראשית כל מכתב, כי המכתבים מלאי אהבה וגעגועים לאבא. המכתבים נכתבו, בין היתר תחת שלטון רוסיה, לשם הועברה לבוב, ב- 1939, עם חלוקת פולין, ערב מלחמת העולם השנייה. ואחר כך – תחת הכיבוש הנאצי, ב- 1941, ובתחילת התקופה של גירוש יהודי לבוב לגטו לקראת השמדתם. לא ברור כיצד הגיעו מכתבים ביידיש לאבא בתקופת הנאצים. עם כיבוש פולין על ידם אסרו הנאצים על היהודים לשלוח מכתבים באותיות עבריות.

והנה מכתב של סבתא פרידה:

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-7

אחותה של סבתא רבקה, צפורה, סיפרה לי כי כשחזרה עם בעלה מנסיעה לאירופה דרך פולין, ערב מלחמת העולם השנייה – ניסתה לקנות בגדי ילדים בחנות של שדה התעופה, לקראת חזרה לארץ – אך סרבו לקבל את התשלום וויתרו על המכירה. הודיעו לה שלא מוכרים ליהודים, והראו לה שלט בקדמת החנות, המתריע על כך.

אבא עלה לארץ ב- 1936. זו הייתה תקופת המנדט הבריטי, ואבא נבחן באנגלית לקבלת רישיון עו"ד, ועבד כעו"ד. בעזרת הלטינית שלמד באוניברסיטה השתלב בקלות בשימוש באנגלית. עד לקבלת תעודת ההרשמה כעו"ד עבד גם כפועל בניין ברחוב הירקון בתל אביב.

והנה תעודת גמר האוניברסיטה של אבא מ-1934, וכן תעודת ההרשמה כעו"ד בארץ מ-1941. את הרישיון  קיבל ב-1942:

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-8

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-9

עלייה בלתי ליגאלית

ואם כבר מדברים על סרטיפיקט: הסבא, יעקב (יואכים) פינקוס, אביו של בעלי, אברהם יאיר פנקס –  עקר ב- 1940 מהעיר הגרמנית קניגסברג, שבצפון אירופה לנמל קונסטנצה שבדרום רומניה, כדי לנסוע לארץ ישראל. סבא יעקב החליט לעזוב את אירופה ולעלות לארץ, לאחר ששרד את ליל הבדולח. בליל הבדולח הגרמנים לכדו אותו, התעללו בו, ושמו אותו במאסר.

לא היה לו סרטיפיקט והוא עלה לארץ בצורה בלתי ליגאלית.  הבריטים תפסו את הספינה בדרך לארץ, והובילו את כל יושביה למחנה המעצר בעתלית. לאחר שאסירי המחנה שוחררו על ידי  ההגנה, הועבר לקיבוץ עין חרוד. מאוחר יותר, סבא יעקב  התגייס לבריגדה היהודית. בזמן מלחמת השחרור אף הוביל משאיות לירושלים הנצורה.

הוריו: יוסף ומרים סרבו לאפשר לבתם רות, ערב המלחמה, לנסוע לבד לארץ עם סרטיפיקט, שהיה באפשרותה לקבל. רצו שתקבל את הליווי שלהם. לא הבינו את חומרת המצב, לא הצליחו להשיג שלושה סרטיפיקטים ונספו עמה.

והיום

והיום אני עורכת דין, ובעיקר סבתא. אני נשואה לאברהם יאיר פנקס, שפרש לאחרונה לגמלאות מבנק יהב.

ילדינו הם: עודד, שגר באזור סן פרנסיסקו וילדיו: נכדינו רנן ומתן.

גתית (פנקס) הלמר וילדיה: נכדנו, איתמר, נכדתנו ניצן (שותפתי לכתיבה) ונכדתנו, זהר.

חנן וילדיו: נכדתנו רוני ונכדנו נועם.

שמחה שזכיתי לספר מקצת, ומקצה הסיפור של משפחתנו והרבה משפחות רבות אחרות.

זהו סיפור של אנשים שורדים ואמיצים, שנשענו על השורשים שלהם, ובזכות כך  פרצו קדימה וגם שמרו על זהותם וכבודם. אסור לנו לשכוח מאיפה באנו, אסור לנו לשכוח שאנו בנים לעם עתיק, חכם ואמיץ.

______________________________________________

[1] ןר' אנצקלופדיה עברית, בערך שפירא, עמ' 301, מהדורת תשל"ט

[2] כתבי דוד ילין, כרך א', עמוד 9, הוצאת ראובן מס, ירושלים, וכן: ירושלים מחוץ לחומה, יצחק שפירא, עמוד 42, יצא לאור ב- 1947.

הזוית האישית

התכנית הציפה סיפורים משפחתיים והיסטוריים. המפגש עם הנכדה היה הנאה צרופה.

מילון

כספי חלוקה
החלוקה היא מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן, המתייחס למגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל.

ציטוטים

” סיפור של אנשים שורדים ואמיצים, שנשענו על השורשים שלהם, פרצו קדימה ושמרו על זהותם וכבודם“