מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רוסיה – ארגנטינה – ישראל

שתי עליות משפחה אחת

אני חמדה סבתא של מיקה ואני מבקשת להתחיל את הסיפור המשפחתי שלי מסבתא וסבא שלי. התקופה בה מדובר תחילת המאה העשרים כשמשפחתנו חיה בשטחים שהיו שייכים אז לרוסיה. אלא שאז היו פרעות ביהודי רוסיה ונדבן יהודי בשם הברון משה הירש הצליח לקבל אישורים ממשלת ארגנטינה כדי ליישב יהודים בשטחי החקלאות העצומים שבמדינה.

הסבים וסבתות של היו צעירים מאוד ובכל זאת עבדו מאוד קשה למרות שלא קיבלו שום הדרכה לעבודה החקלאית והתמודדו עם עוני ואסונות טבע. סבי שמאוד אהב ללמוד רצה ללמוד את השפה הספרדית, אלא כסף לספרים לא היה והוא עשה הסכם עם בעל החנות של הכפר וזה שמר לסבי את העיתון של היום הקודם וכך למד לגמרי לבדו את השפה, לימים התמנה שופט שלום של הכפר והרבה זוגות שפגשנו בארץ, סיפרו שהיה זה סבא שלי, ססילו נוביק, שהשיא אותם במשרדו. למרות זאת תמיד למדו ודאגו לחינוך לחמשת ילדיהם בעיירה, מוזס ויל, שזכתה לכינוי ירושליים של ארגנטינה.

רוב תושביה היו יהודים והשפה המדוברת הייתה יידיש. אני ביקרתי שם וראיתי בתי כנסת וספרייה שמכילה את מיטב הספרות העולמית ביידיש ובעברית. עד היום שני החובות של העיירה נקראים מדינת ישראל ותאודור הרצל.  נישואייה של הבת הבכורה, הדודה שלי רחל שבשמחתה ניגן הקלייזמר ליאו פיידמן, אביו של נגן הקלרינט המפורסם גיורא פיידמן. כיוון שצלם לא היה בעיירה, כעבור זמן מה לבשו החתן והכלה את בגדי החתונה ונשאו לעיר הקרובה להצטלם.

בערבות הימים אבי ואמי שהם סבא רבא וסבתא רבתא שלך (סבא שלמה וסבתא קלרה) עברו לערים גדולות יותר, נישאו והקימו משפחה ואני גדלתי בעיר ששמה פרנה השוכנת על שפת נהר פרנה בארגנטינה. משפחתנו הייתה פעילה בקהילה היהודית והרצון לעלות ארצה תמיד היה קיים. לאחר שעות הלימוד בבית הספר הממלכתי היינו אנחנו, ילדי הקהילה היהודית, מבקרים בית ספר שהקנה לו בסיס מסוים בידיעת עברית, יידיש, תורה ומורשת ישראל. כל הילדים אף היינו חברים בתנועת הנוער הציונית. המדריכים שלי מאותה התקופה עלו ארצה ומתגוררים בקיבוץ ניצנים שבדרום.

בשנת 1961 התקיים בירושליים משפטו של רב המרצחים אדולף אייכמן, שחי בארגנטינה תחת שם בדוי המוסד הישראלי חטף אותו והביא אותו למשפט בישראל. אגב הייתה זו אחת הפעמים היחידות שבה גזר בית המשפט הישראלי עונש מוות. התגובה הלא אוהדת של חלק גדול מהציבור בארגנטינה וגל האנטישמיות שזה עורר, גרמו לכך שהוריי החליטו שארגנטינה איננה ביתם עוד.

העלייה לישראל

בתאריך 30 לאוגוסט 1962 עגנה אונייתנו בנמל חיפה. אני, שחונכתי כמובן בשפה הספרדית בבית ספר לבנות מצאתי את עצמי יומיים אחרי עלייתנו בבית ספר של שכונת מצוקה שהייתה צמוד למרכז הקליטה שלנו, את השפה לא הבנתי המפגש עם בנים ובנות שלא הכרתי היה לי זר ובשובי מבית הספר בימים הראשונים בכיתי לא פעם. אלא ששבועות מעטים לאחר עלייתנו החלו לזרום בשעות אחר הצהריים בנות כיתתי, ממשפחות שבעצמן עלו ארצה בעיקר מתימן, פס ומרוקו ויום יום עזרו לי להבין את החומר הנלמד וצירפו אותי לחיי החברה של הכיתה.

לפני כארבע שנים. במלאת 50 שנה לעלייתנו נסעתי לשכונת דורה שבדרום נתניה, אל אותו בית ספר שעדיין אני חשה כלפיו רגשי תודה. כיום אני נהנת משלושת ילדיי וחמשת נכדיי ומרגישה מאוד מחוברת לילדות מאושרת בארגנטינה שם עדיין יש לי קרובי משפחה שאיתם אני עדיין בקשר הדוק, אבל כמובן ביתי הוא כאן ומקווה שגם נכדיי יקימו את ביתם בארץ ישראל.

הזוית האישית

שהכל יהיה מושלם!

מילון

מעברה
ספינה שבעזרתה אפשר לעלות לארץ

ציטוטים

”אף פעם אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו“