מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הפמוטים של סבתא ששרדו את השואה

לא הרגשנו רע עם זה שאנו עולים חדשים, היינו קטנים ולא הבנו את הבעיות של ההורים.

שמי יהודית איטה טאובר, סבתא של תמר, נקראתי על שם סבתי איטה כהן, אמו של אבי.

נולדתי בבית עם רופא ומיילדת בעיר ניהרדזא בהונגריה, את הבית הקים סבי אחרי חתונתו ובו נולדו גם אבי ושבעת אחיו. יחד אתנו בבית גרה גם דודתי רחל.

הבית שלי

בבית שלנו היו ארבעה חדרים, מטבח וחצר גדולה, שם גדלו עצי פרי שונים עץ תפוחים, עץ שזיפים ועץ דובדבנים. בקיץ, צמחה שם גם גינת ירק. בנוסף היו לנו בחצר ארגז חול ונדנדה. היינו מתקלחים בתוך גיגיות עם מים ששאבנו מהבאר. את הבית היינו מחממים עם "קמין"- תנור, מצופה אריחי קרמיקה, שבוער באמצעות גחלים והעשן היה יוצא מתוך הארובה.

הוריי ומשפחתי

שם הוריי היו ישעיהו וציפורה פייגא כהן, אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד בהונגריה בתור מנהל מפעל לבשר וביצים,  לאחר השתלטות הקומיניזים בהונגריה, הם הלאימו את המפעל והפכו את אבי לפועל, אך כאשר ראו שהמפעל אינו מתפקד ללא ניהולו, החזירו אותו לתפקיד מנהל.

בימי חמישי בלילה, לאחר שהפועלים הלכו לביתם, היה אבי לוקח משאית ומכניס לתוכה ברווזים, אווזים ותרנגולות. עם המשאית הוא נסע לבתי המשפחות היהודיות העניות, דופק בחלון, וכאשר פתחו לו  היה זורק לבפנים אווז או תרנגולת וממשיך בדרכו. אמי הייתה מכינה מאכלים מיוחדים רבים, היא הייתה מומחית בבישול והכינה כל מיני מאכלים שעד היום אני מכינה.

לאחיי קוראים: משה אריה אליעזר על שם סבי אב אמי, שנפטר לפני השואה ונקבר בבית הקברות היהודי בניהרדזא. ועל שם אחיו של אבי שנפטר גם הוא לפני השואה בגיל צעיר ממחלה פתאומית ונקבר כמו סבי בבית הקברות. לאחי השני קראו יהודה, שניהם חיים בבריאות עד היום.

החיים בהונגריה

בשבת בערב, כל היהודים היו אוכלים דגים, מרק עוף ואת העוף של המרק ובסעודת היום של שבת, היו אוכלים חמין עם בשר, ירקות וקטניות ולפעמים דברים נוספים. לא הייתה שכונה מיוחדת ליהודים, היינו נפגשים בבית הכנסת, בבית המדרש, ובכל המוסדות היהודיים שהיו בתחום. בשוק קנינו רק פרות וירקות, כל השאר לא היה כשר, ולכן הכינו הכול בבית ואת העופות שחטו אצל השוחט. קנינו גם מוצרים מאד בסיסיים כמו: קמח, סוכר וקטניות. בתקופת הילדות אהבתי מאוד שוקולד, לא היו הרבה ממתקים כמו היום, רק סוכריות טופי, סוכריות חמוצות, וופלים, בייגלה ושוקולד.

העלייה לארץ

בשנת 1957 עלינו לארץ, נסענו ברכבת מהונגריה לאיטליה ומשם באוניה לחיפה. כאשר הגענו לארץ, השתכנו במושב טירת יהודה, את העברית למדנו בבית הספר. לא הרגשנו רע עם זה שאנו עולים חדשים, היינו קטנים ולא הבנו את הבעיות של ההורים. כאשר עלינו לישראל, היה אבי חקלאי במושב, ובמשך כמה שנים גם מנהל הצרכנייה. ביתנו היה בית קטן, עם שירותים ומקלחת בחצר. לא הייתה לנו משפחה בארץ, חוץ מבן דוד של אימא שלי ומבן דודי שעלה לארץ עם עליית הנוער ללא הורים.

חברותיי היו חברות כיתתי, הן גרו במושב שבו גרנו ובקיבוץ הדתי השכן בו היה בית הספר. היינו משחקות בקלאס, בגומי, חבל, חמש אבנים, ריכוז-מונופול, דמקה, שחמט, דומינו, סבלנות, סולמות וחבלים ועוד. שם בית הספר שלי היה בית ספר אזורי מודיעין, שהתלבושת שלו הייתה חולצה תכלת וחצאית כחולה. בבית הספר לא הייתה משמעת חזקה במיוחד, אבל היה כבוד למורות. למדנו חשבון, לשון, אנגלית, תורה, נביא ועוד, אני אהבתי חשבון ופחות אהבתי לשון.

הפמוטים של סבתא

רציתי לספר על שני הפמוטים שהיו שייכים לסבתי רבקה אם אימי.

לפני שנלקחה המשפחה מביתם בניהרדזא למחנות ההשמדה בשואה, הם החביאו בחצר ארגז ובו ספרי קודש, מעט תכשיטים וחמישיית פמוטים בהם הדליקה סבתי נרות ואולי החביאו בארגז דברים נוספים שלא ידועים לנו, מכיוון שבמהלך המלחמה כנראה נעלמו.

כאשר חזרו ניצולי המשפחה מהמחנות, מצאו שהארגז נפרץ ונותרו בו רק כמה ספרי קודש ושני פמוטים מתוך חמישה. חמישיית הפמוטים כללה: זוג פמוטים גדולים ושלושה קטנים, מתוכם, השניים שנמצאו היו אחד גדול ואחד קטן. אחד מהם היה שבור. כאשר עלינו לארץ, לקחנו איתנו את החפצים, וכיום הספרים מחולקים בין שני אחיי. והפמוטים, הפמוט השבור תוקן. והם נמצאים בביתי למשמרת עולם.

הזוית האישית

יהודית איטה: זכיתי בפמוטים של סבתי והם עבורי אוצר יקר למשמרת עולם.

סבתא יהודית ונכדתה תמר מתעדות את הסיפור

 

מילון

טירת יהודה
טִיַרת יְהוָּדה הוא מושב דתי לאומי במישור חוף יהודה בגבול שפלת יהודה כ-5 קילומטרים דרומית מזרחית ליהוד וכ-3 קילומטרים מזרחית למסלולי נמל תעופה בן-גוריון. שייך למועצה אזורית חבל מודיעין במחוז המרכז. המושב הוקם בשנת 1949 על ידי עולי הונגריה ועם השנים התווספו אליו מתיישבים מכלל העדות

קומוניזם
קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי.

ציטוטים

”זכיתי בפמוטים של סבתי והם עבורי אוצר יקר למשמרת עולם.“