מאגר סיפורי מורשת

עליה וקליטה בישראל 1949     

 

שמי רות קרלה בריק (סילטן) שם הורי רוברט ומגדה סילטן נולדתי בצ'כוסלובקיה בעיר ז'ילינה בשנת  1948 להורים ניצולי שואה.

 

לאבי היו אלה נישואים שניים. אשתו ושלושת ילדיו ניספו בשואה. הורי הכירו אחרי המלחמה ונישאו לאחר היכרות קצרה של חודשיים וחצי וכך הקים אבי את משפחתו השניה. אבי שימש כפעיל עליה עד 1949. כשהמדינה עברה לשלטון קומוניסטי החליטו הורי לעלות לישראל למדינה יהודית. השלטונות הגבילו בלקיחת דברים מהבית. בעת אריזת החפצים נשלח פקח מטעם השלטון שאישר ופסל דברים שהורי רצו להביא איתם לארץ. היה למשל הגבלת ביגוד וכל בגד נשקל ונספר. גם רהיטים וכו'. דברים רבים מהרכוש של הורי נאסרו ללקיחי ונותרו שם. 

 

עלינו לארץ באניה "עצמאות" והגענו לחופי המדינה בערב יום חג שבועות 1949. הנמל היה סגור מפאת החג ולא ניתן היה לרדת לחוף. שרר שרב כבד וקברניט האניה החליט לשייט לאורך חופי הארץ דרום וצפון ע"מ להביא מעט משב רוח לעולים החדשים שכה סבלו מהחום שקיבל אותם בארץ. 

 

הקליטה הראשונה בישראל היתה במעברה "שער עליה" על הכרמל. שיכנו אותנו באוהלים גדולים, מספר משפחות באוהל. אני הייתי תינוקת בת שנה וחצי וכל הידע הוא מסיפרי הורי וסבתי גיזלה שעלתה יחד איתנה וגרה איתנו.החיים באוהל היו קשים מאד. צפיפות, חום, יתושים וחוסר פרטיות. הארוחות בושלו על פתיליות מחוץ לאוהל ממעט פרודוקטים שחולקו. אמי וסבתי הפליאו להכין מרק "מכל דבר" כדי להשביע. השינה היתה על "מיטות סוכנות". היו אלה מיטות ברזל עם מזרוני קש. מיטות אלה שימשו אותנו עוד שנים רבות. 

 

אבי גילה יוזמה. הוא שמע שבשכונת "ארנונה" ליד ירושלים התקבצה קהילה קטנה של עולים מצכוסלובקיה, הונגריה ויוגוסלביה והחליט לחפש שם בית כדי לחיות בקהילה שדובר את השפה שידעו. במקביל החל ללמוד עברית באולפן אך הוא לא קלט את השפה כי כולם דיברו איתו גרמנית עד יום מותו…. הוא מצא בית ששימש עד אז כבית לפלוגת לוחמים במלחמת העצמאות. הבית היה קטן עם חצר גדולה ויפה. הבית היה מלוכלך מאד ולא היו מים זורמים. למרות זאת הורי היו מאושרים שהגיע לישראל ולבית שאפשר להתחיל לחיות בו חיים חדשים במדינה חופשית.

 

השכונה היתה קטנה פסטורילית ויפה. בתים קטנים עם חצרות גדולות. מצד אחד גבלה בקיבוץ רמת רחל, מצד שני בשכונת תלפיות ובצד המזרחי גבלה עם שטח ההפקר או השטח המפורז בין ישראל לירדן. מהמרפסת הייתי רואה את הירדנים צועדים בכביש, עובדים בשדה וכו'. זה היה מאד קרוב אך הגבול היה שקט. מדי יום היה אבי הולך למעל מקילומטר עם אסל ושני דליים תלויים עליו, להביא לנו מים לשתיה, בישול, נקיון ורחצה, וזאת עד שהגיעו המים לצינורות הבית. לאט לאט הבית נוקה וטופח, נשתלו ורדי שושנים צהובות בחצר, פרחים רבים נוספים, היתה ערוגת ירקות, לול תרנגולות מטילות ותרנגול הודו אחד. 

 

היו לי כלב חתול ושפן, ומאז ועד היום אני מאד אוהבת בעלי חיים. אבי היה מהנדס כימאי ומצא מיד עבודה במשרד מהנדס העיר בעיריית ירושלים.אמי היתה קוסמטיקאית, מצאה אף היא עבודה באחד ממכוני היופי בעיר ואני נשארתי בבית עם סבתי עד שהלכתי לגן ילדים. הגעתי לארץ עם השם קרלה. הילדים בגן החלו ללעוג ולשיר  "קר-לה חם-לה”. חזרתי בוכיה הביתה והורי התחשבו החליטו להקל עלי ולהחליף את שמי לרותי. לימים הסתבר לי שהשם רות ניתן לי על שם בת אבי שנספתה בשואה. 

 

התקופה היתה קשה. כסף לא היתה. השכנים עזרו אחד לשני הן בכסף והן בשמירה על הילדים שחלקם עלו כמוני עם ההורים וחלקם עם הזמן נולדים צברים בישראל. היו לי חברות בנות גילי ושיחקנו הרבה משחקי חצר בעיקר.בנת 1953 ולאחר הפצרות רבות שלי נולד לי אח בשם רפאל (רפי) ולא היתה מאושרת ממני בעולם! עד היום אנחנו אחים צמודים וביחסים נפלאים. הורי שיחקו ברידג' שהפך להיות הבילוי היחיד שלהם למשך שנים. 

 

לא רק בבית היה קשה. המצב היה קשה גם במדינה הצעירה שהיתה בתחילת דרכה. המדינה קלטה עולים רבים – פליטים מאירופה וצפון אפריקה. הקליטה דרשה משאבים רבים שלא היו ולכן הוכרז משטר צנע  ע”י דב יוסף. כל משפחה קיבלה פנקס תלושים והיתה הקצבה של פריטי מזון לנפש.אני זוכרת שכילדה בת 5 הלכתי למכולת השכונתית עם תלושים לקבל את הקצבת השוקולד שהגיעה לי כילדה. כל מוצרי המזון תוקצבו ולא ניתן היה לקבל כמות מעבר לכך. למזלנו היה לנו לול עם תרנגולות לכן לא היה לנו מחסור בביצים ובשר עוף…לאור המצב התפתח לו בהסתר "השוק השחור" בו ניתן היה לרכוש מוצרים בהחבא במחיר גבוה מאד.

 

יש לציין שבאותה תקופה אנשים לא בחלו בשום סוג של עבודה גם אם היא לא תאמה את כישוריהם: מהנדסים עבדו בסלילת כבישים, מורות עבדו כעוזרות בית וכולם היו מאושרים שהצליחו להשתכר בכוחות עצמם ולא היו להם דרישות מהמדינה לתמיכה כזו או אחרת כפי שמקובל לצערי היום. 

 

גן ילדים וכיתה א+ב למדתי בקיבוץ רמת רחל ולאחר מכן עברנו לגור ברמת גן מאחר ואבי מצא עבודה חדשה. כך התקדמו הורי בעשר אצבעות ובמו ידיהם הצליחו להגיע לדירה ולהתקדם בחיים. הכל לבד וללא דרישות.                                                                                                                                                           

 

 

 תשע"ו, 2016