מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עברית שפה חיה

%d7%a4%d7%90%d7%a8-2 %d7%a4%d7%90%d7%a8-1
מעשייה של מורה

סיפורה של אסתר, ילדה קטנה מעיירה קטנה ברומניה של שנות ה-30, ותלמידה מצטיינת בבית ספר "תרבות", שנשאה את אהבתה לשפה העברית במשך כל חייה עד שבזקנתה הייתה פעילת עלייה, ולימדה עולים רבים.

סיפור זה  מביא את סיפורה של סבתי, אסתר, אשר נפטרה כשנתיים וחצי לפני כתיבתו. אף על פי שכן הכרתי אותה, לא ידעתי הרבה על ילדותה, ולכן, את מה כתבתי, שמעתי מפי אימא שלי.

"אני מדליקה נר לזכרה של אמי מורתי…"

בשנות ה – 20 וה – 30 של המאה הקודמת, בממלכה הרומנית, בחבל ארץ בסראביה הצמודה לגבול בריה"מ, חיו מאות אלפי יהודים פזורים בעיירות רבות. היהודים חיו בשכנות טובה עם בני העמים האחרים: הרוסים, המלדבנים, הבולגרים, ו… הגרמנים (משפחות שהיגרו מגרמניה מזרחה כמאתיים שנה לפני כן), והיה חופש זהות דתית ולאומית לכולם.

במזרח אירופה דאז התקיימה רשת בתי ספר שנקראה "תרבות". בבתי הספר הללו ילדים יהודיים למדו את כל המקצועות בעברית ובאווירה ציונית. לפי מסורת ארוכת יומין של קהילות יהודיות בגלות, כל קהילה הייתה צריכה לדאוג לחינוך הילדים, ולכן בכל קהילה הייתה קבוצת מתנדבים (בדרך כלל אימהות של תלמידים), שהיו מגייסים תרומות לאחזקת בתי ספר.

כך היה גם בעיירה קטנה בשם "ארציז" בחלק הדרומי של בסראביה. למרות שהקהילה הייתה קטנה, ולא עשירה במיוחד, בנוסף לתלמוד תורה ובית ספר עממי ביידיש, אנשיה, בשמחה ורצון רב, אימצו את בית הספר החדש – "תרבות", והחליטו אף לפתוח לידו גן ילדים. חשוב לציין כי צוות בית הספר היה מורכב מאנשים צעירים, ציוניים, ונלהבים שעלו כבר לארץ ישראל (היישוב), שם עברו הכשרה להוראה בעברית, וחזרו לארצם כדי ללמד את הדור הצעיר. כל ספרי הלימוד גם כן הגיעו מארץ ישראל.

לשלוח את הילדים לבית ספר "תרבות" די מהר הפך להיות עניין של מוניטין ויוקרה. למרות שבעיירה היה בית ספר יהודי עממי שהלימוד בו היה בחינם על חשבון הקהילה, תושבי ארציז העדיפו לשלם מכספם על חינוך ציוני לילדיהם. די מהר הוקם גם גן הילדים שהיה על יד בית הספר.

אסתר ברניקר, בתו של חייט (שמואל) ועקרת בית (ציבה), הייתה ילדה שקטה, צייתנית, וצמאה לידע. לאחר שהוריה גילו עד כמה בתם כשרונית, החליטו שהיא צריכה לקבל השכלה ראויה, ועל כן שלחו אותה לגן "תרבות". אף על פי שהייתה רק כבת חמש כשאימה לקחה אותה לגן בפעם הראשונה, אסתר זכרה את היום הזה למשך שארית חייה. הילדים התכוננו לחגיגת שמחת תורה, המקהלה שרה שיר שהיא לא הבינה מילה ממנו, משום שהיה בעברית. היא נורא התביישה אך הגננת מיד מצאה פתרון, ונתנה לה את תפקיד המנצחת. אסתר למדה במהירות את השפה שהייתה לגמרי זרה לה, והפכה לתלמידה מצטיינת. השפה העברית הקסימה אותה. לפעמים היא חשבה בעברית, ואפילו חלמה בה.

בכל שנה בבוקרשט, עיר הבירה של רומניה, רשת "תרבות" ערכה כנס, והציגה את העבודות הכי טובות בכל מקצוע שהוגשו על ידי תלמידיה. החיבורים שכתבה אסתר נשלחו לתערוכה הזאת בכל שנה. בסוף כיתה ו' המנהלת אמרה לאסתר שבשנה הבאה היא תיסע לתערוכה בבוקרשט לייצג את בית הספר. אסתר לא יכלה להיות מאושרת יותר, וכל בני משפחתה היו מלאים גאווה.

אבל זו הייתה שנת  1940…

בערך שבוע לאחר סיום שנת הלימודים, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בסראביה סופחה לבריה"מ. אחד המעשים הראשונים של השלטון החדש היה לסגור את בית הספר וגן "תרבות" לאלתר. לאחר מכן, החיים של הקהילה הפכו להיות סוערים ביותר. כל יום הם היו צריכים ללמוד חוקים חדשים, מושגים חדשים, וכדומה.

לא עברה שנה, והצבא הגרמני פלש גם לשטח בסראביה, ולהבדיל מיהודי בריה"מ, אנשי הקהילה בבסראביה ידעו שע"י בריחה הם יצילו את חייהם. המשפחה של אסתר הצליחה להגיע לחוף מבטחים בסיביר. כל האירועים הללו השפיעו עליה כל כך קשה שהיא שמה לב שהיא שכחה את השפה העברית.

עד שמשפחתה חזרה לארציז לאחר המלחמה, אסתר כבר הגיעה לגיל 18. בהריסות ביתם של שכניה לשעבר היא מצאה ספר של כיתה ד' שלימד דקדוק בעברית. היא התחילה לקרוא אך לא הבינה מילה. ללמוד עברית בסוף שנות הארבעים בבריה"מ היה יכול להיגמר ב10 שנים בבית הסוהר. לכן אסתר קראה את הספר הזה שוב ושוב, רק בלילה ומאחורי חלונות סגורים. אחרי כמה חודשים, היא כבר חידשה בזיכרונה כל מילה ומילה מהספר. רק לאחר מכן, אסתר סוף סוף נכנעה לתחנוני אימה לשרוף אותו.

שנים מאוחר יותר, אסתר המשיכה את חייה אבל תמיד השתדלה, בהימצא רגע של שקט, לחזור על מילים ומשפטים כדי לא לשכוח את השפה שכה אהבה.

לקראת העלייה של שנות התשעים, לימודי עברית הפכו סוף סוף להיות חופשיים בבריה"מ. אסתר ובעלה ביקרו אצל בני משפחה שלה בארץ, והיא הביאה ספרי לימוד של אולפן. באותה תקופה היא הייתה פנסיונרית בת 62, ועברה לגור בעיר אחרת. בעזרת בתה, שארגנה קבוצות תלמידים, היא לימדה עברית יהודים שהתכוננו לעלות לארץ. היא השתמשה בכל הידע, ,הנחישות, והשיטות המקצועיות שלה, ואת הכל עשתה בהתנדבות. בזכותה עשרות רבים של עולי שנת 90', כבר הרגישו בבית, ויכלו להתחיל להשתלב במהרה.

באותה שנה, גם אסתר ומשפחתה עלו לארץ. רק 3 שבועות לאחר מכן, היא התחילה שוב ללמד עולים חדשים בהתנדבות, ואין ספור התודות מכל תלמידיה ליוו אותה עד סוף ימייה.

הזוית האישית

סיפור זה מביא את סיפורה של סבתי, אסתר, אשר נפטרה כשנתיים וחצי לפני כתיבתו. אף על פי שכן הכרתי אותה, לא ידעתי הרבה על ילדותה, ולכן, את מה כתבתי, שמעתי מפי אימא שלי.

מילון

בית ספר "תרבות"
רשת בתי ספר במזרח אירופה שלימדו את הילדים היהודיים המקומיים וחינכו לציונות ועלייה.

ציטוטים

”"אפשר לא לדעת מתמטיקה, אבל בכותלי בית הספר הציוני הזה תמיד תלכי בראש מורם, הבנת?!"“