מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייו של ויקטור פדידה

004 20150404_124455
סיפורו של אדם אשר עלה ממרוקו וחי את חייו בארץ ישראל

 

בית ההורים

"שמי הוא ויקטור פדידה קראו לי ככה כי בשפה הלועזית – הבינלאומית פירוש השם ויקטור הוא ניצחון – ויקטורי". "נולדתי במרוקו, בעיר קזבלנקה". "נולדתי פג, ובגיל 14 יום עברתי בהפלגה שערכה 11 יום למרסיי שבצרפת, ושם הייתי בטיפול בבית חולים כ –  3 חודשים עד שהתפתחתי למשקל הרצוי. עברתי למרסיי רק עם אימי ואבא שלי הצטרף כשהייתי בן שלושה חודשים. ממרסיי עברנו לחיפה שוב בהפלגה באוניה כך שהגעתי בגיל חצי שנה לישראל".

בתוך גבולותיה של מרוקו נמצאים: הים התיכון והים האטלנטי. ויקטור מספר כי הוריו היו יותר קרובים תמיד לים התיכון והיו נוסעים לחופשות לים האטלנטי  אבל הוא עצמו לא הספיק להנות מהים רק בהפלגה בתור תינוק על האוניות שהובילו אותו פעם למרסיי ופעם לישראל. הוא חושב שבגלל שנחשף כל כך צעיר לריח הים הוא כל כך אוהב את הים.

"לאמי קראו סוזאן אזולאי פדידה, היא הייתה בעלת שיער שחור ארוך ועניים שחורות." "לאבי קראו פליקס פדידה, הוא היה בעל שיער שחור ועניים חומות". המשפחה מנתה  תשעה ילדים, שישה בנים  ושלוש בנות. אחות אחת נפטרה ממחלה לפני כ – 20 שנה. לא כל האחים שרדו, 2 נולדו ולא שרדו.

זיכרונות ילדות

"חבריי הקרובים בילדתוי היו: ברוך ששון כהן, נפי תורגמן, משה ביטון ומאיר סגל." בשעות הפנאי החברים בשכונה, בנים ובנות היו משחקים במשחקים שהיו מקובלים ומוכרים אז כמו : כדורגל, סטנגה, במקלע שהיו מכינים מעץ, תופסת, מחבואים, גולות, סביבונים עם חוט, מחניים, דג מלוח, עמודו, צוי, שלוש מקלות, קלאס, חמש אבנים, גוגואים ועוד…

"בית הספר היסודי בו למדתי היה הממלכתי ע"ש ברל כצנלסון. אנחנו למדנו בו עד כיתה ח' לא היה אז עדיין חטיבת ביינים (עידן החטיבה התחיל במחזור של אמא שלך). מכיתה ט' הייתי שנה אחת בתיכון בעיר ומשם עברתי לקיבוץ גונן שבצפון הארץ, שם למדנו וגם עבדנו זה היה בית ספר אזורי". את המורים והמורות שלי הייתי מכבד מאוד כפי הראוי וגם קצת מפחד וחושש מהם, כי בזמנו לא היו יחסים חופשיים עם המורים, הם נחשבו לדבר הכי מכובד. אנחנו לא פנינו אליהם בשמם הפרטי אלא ב: " גב' " או " אדון " או "המורה" (גבר) או "המורה" (אישה). "

העונשים בבתי הספר בזמנו היו מכות עם סרגל על האצבעות, משיכות באוזניים, או לרשום על דפים פרקים מהתנ"ך או סיפור או שיר או את השיעורים שלא הכינו – 100 או אפילו היו מקרים של עד 200 פעם, היו קוראים להורים שלהם לשיחה דחופה בבית הספר שזה היה גם עונש בפני עצמו שממנו מאוד פחדו כי הם היו מענישים אותם גם כן כך שנענשו פעמיים. הוא טוען שהכתיבה המרובה של העונשים היו גורמים לכאבים בידיים ומביאים אותם למחשבה שנייה באם לא להכין את שיעורי הבית ולהיתפס  שלא הכינו.

תלבושת האחידה בהתחלת בית הספר הייתה – מכנסיי חאקי עד הברכיים עם כיסים גדולים וחולצה עם שרוול ארוך, כך שהיו צריכים בקיץ לקפל שרוולים בצורה אחידה. יותר מאוחר המכנס הוחלף למכנס כחול וחולצה תכלת. "אני זוכר במיוחד את המחנכת –  אילנה כרמלי, שלימדה אותי בשלושת השנים הראשונות שלי בבית הספר". "אני זוכר היטב את המורה יצחק גבאי, המנהל המיתולוגי יעקוב קוך ואת השרת שהיה רודף אחרינו עם מקל אם היינו עושים דברים לא טובים בהפסקות או שוברים חלון או משהו כזה, קראו לו: "סאלח"  ואנחנו הוספנו את המילה :"שבתי" מהסרט "סלאח שבתי". "

"תמיד אהבתי ספורט, מלאכת יד, תזונה וכלכלת בית ואפילו חקלאות שבזמננו היו מקצועות חובה. אהבתי אותם כי הם התנהלו מחוץ לכיתה המשעממת. לא אהבתי חשבון". בבית הספר בזמנו היה חדר אוכל ובו הונהגו משמרות כל שבוע של ילדים שהיו צריכים להכין את האוכל (בליווי מורות לכלכלת בית) שלימדו אותם לבשל, חלקם ערכו את השולחנות הארוכים, חלקם היו מגישים.  בסוף כל הארוחות היו תלמידים שתפקידם היה לפנות ולנקות את חדר האוכל שיהיה מוכן ליום הבא.

" את  "בר המצווה" שלי חגגתי באולם שהיה במרכז העיר ליד קולנוע "הוד" וזאת בגלל שאבא שלי עבד גם בתור שף באחד מבתי המלון בעיר וכולם הכירו אותו. אחר כך  גם חגגנו כהלכה בבית כנסת – מקור חיים, שם עליתי לתורה וקראתי מספר התורה, זרקו עליי סוכריות, הנשים הרעישו ועשו הרבה קולולולולו…. ". "הייתה גם שבת חתן בבית שלנו, כנהוג בכל בר מצווה ובכל בית מרוקאי. כל השכונה הגיעה כל החברים וכל המשפחה היה הרבה אוכל מרוקאי והרבה עוגות שסבתא שלי הכינה יחד עם אמא שלי. אני זוכר חלק גדול מהדרשה שלמדתי, את המתנות שהיו בעיקר פריטי לבוש, את כמויות האוכל  האדירות  והריקודים."

אוכל

"מבחינת המאכלים המרוקאיים אליהם התרגלתי במטבח של אמא וסבתא שלי הכל היה מאוד טעים מתובל היטב, חריף מאוד לפעמים אבל אני הכי אהבתי  קציצות דגים ואורז בן גוריון- כך קראו אז לפתיתים". היו להם מלא ממתקים בילדותם: סוכריות  קשיחות, סוכריות על מקל, מסטיקים בעיקר "בזוקה", ריגליס, רחת לקום, שוקולדים של חברת "צדה" וופלות.

זכרונות משנות ה-60 תרבות 

" אני בעיקר האזנתי לשירים ישאליים ובבית לסגנון יותר מרוקאי. אהבתי את יהורם גאון, אריק לביא, ניסים סרוסי, להקת התרנגולים, גשר הירקון  וצביקה פיק". רקדו אז בעיקר טנגו, טוויסט, רוקנרול (ריקודי שנות השישים) דיסקו, הורה וריקודי עם. " בתקופתי היו סרטים בימי שישי בצהריים קראו לזה: " הצגה יומית". היו כמה בתי קולנוע בעיר – בשכונת טרומפלדור אחד ובמרכז העיר היו שניים: "קולנוע הוד וקולנוע רון"  היו גם הרבה הופעות של להקות זמר, זמרים ולהקות מחול (בעיקר ריקודי עם).

תקשורת

היו חדשות בעיקר ברדיו קטן נייד שעבד על סוללות. לחלק מהאנשים היה טלפון חוגה בבית, לא לכולם כי העלות הייתה גבוהה ולא כולם יכלו להרשות זאת לעצמם לממן. טלוויזיה הייתה למשפחתו של ויקטור  בבית רק בשנות ה- 70 המאוחרות.

אהבה ומשפחה

חיזרתי אחרי עדינה הדודה שלך באופן שחיזרו אז. הילדים היו משחקים בחצר, ברחוב ובשכונה והבנים והבנות התערבבו יותר ממה שזה קורה היום, אבל היה הרבה כבוד בין הבנים והבנות.  " אני שרקתי לה בשריקה מיוחדת רק לנו זה היה הסימן שלנו עד היום". "הזמנתי אותה לסרטים, היא הייתה באה איתי המון לים וצפתה בי דג דגים. רקדנו ביחד ריקודי עם ובמסיבות הכיתתיות".

"הייתי מאוד קרוב להוריי הייתי אומר להם הכל, אבל היחסים בינינו היו יחסי כבוד ויראה גם אם המרנו את פיהם ידענו שעונש צפוי ולא ניתן לחמוק מכך. דיברתי איתם תמיד בנימוס, אבל כשהתנהגתי לא יפה קיבלתי עונשים ואפילו מכות, היו מונעים מאיתנו את דמי הכיס ולא יכולנו לקנות גולות, סביבונים ו/או ללכת לסרט ביום שישי… " חייב לציין שהפרנסה בתקופה ההיא הייתה מאוד מצומצמת והכל היה מאוד מצומצם ולכן גם לא דרשו יתר על המידה מההורים. .

" את אשתי הכרתי עוד בבית הספר היסודי, נהיינו חברים כבר בגיל 13 . התחתנו כשאני הייתי חייל בצבא ודודה הייתה בת 18.5". "בהתחלה גרנו בנהריה בבית של סבתא רבתא שלך (אמא של סבא שלך) ואחר כך עברנו לבית הנוכחי". "נולדו לנו 3 ילדים –  גולן, שניר  וכינרת, וחמישה נכדים יוסף-חיים, נהוראי, אופיר, ישי, הדר ואת כמו הנכדה השישית".

מגורים

כשהגיעו לארץ בשנת 1957 הגיעו לחופי נהריה. שיכנו אותם ב"מעברה " של העיר. תחילה זה היה נראה כמו שדה והרבה חול, כל משפחה קיבלה אוהל ובו מיטות סוכנות לכל נפש, מזרנים למיטות, שמיכות וכריות, שולחן, שני כסאות ומנורת לילה אחת. מחוץ לאוהלים היו מותקנים כמה ברזי מים בהם צחצו שיניים, שתו מים, שטפו כלים ואף התקלחו .

1

מעברת בית ליד

2

כולם הסתדרו יחד יפה, העולים מרומניה, הונגריה, מרוקו, עירק, תימן ואלג'יר. בעיר כבר גרו העולים הוותיקים מגרמניה.

במעברה במגורי אהלים

3

לאחר תקופה ארוכה במקום האוהלים ניבנו צריפונים מעץ ולאחר תקופה זו ניבנו צריפוניי פח שבקיץ היו לוהטים מחום השמש כך שאי אפשר היה לשהות בהם כלל, שלא לדבר על לגעת בדפנות הפח, הם נזהרו אחרת הם ניכוו. בחורפים נחל הגעתון שחצה את העיר היה עולה על גדותיו ואז לא היה לו אפיק בנוי כמו היום  וזה היה מציף את האוהלים והפחונים.

4

בקיץ רעש הגשם המטפטף על הפח היה פשוט נוראי והפחון היה קר מאוד.

5

לא היה להם בזמנו מקרר ולכן השמירה על טריות האוכל היה קשה במיוחד. האוכל גם הוכן בתנאים לא הכי נקיים וטובים לכן היו גם הרבה מחלות ילדים ומבוגרים, שנדבקו אחד מהשני. קופת חולים לא הייתה כמו היום וכך גם התרופות לכן השתמשו ב "תרופות סבתא " שהיו מורכבות מירקות, פירות, תבלינים ואלכוהול נקי.

תקופת צריפוני העץ והפח

7

6

 

בסביבות השנים 1962-3 החלו בבנית בתים במעברה אז הורי קנו דירה במעברה השכונה כולה קיבלה את השם גבעת כצנלסון ושכונת יוספטל. שכונת יוספטל חולקה לשלוש א', ב', ג', .  הוריי גרו  בא' והוריה של דודה בשכונה ג'. אבל כל השכונה הייתה די קטנה והתפתחה לאט לאט. בינתיים נולדו לי אחים ואחיות… הלכנו לבית הספר והוקמה מרפאה בשכונה כך שהשכונה נשארה מאוד נוסטלגית ועד היום ממשיכים רבים לקרוא לאזור "המעברה".

מבנה ממעברה

8

מלון קרלטון בתחילתו

Tutti loewy, today hotel Carlton Scanned from bad print 2002 A. Meyer
Tutti loewy, today hotel CarltonScanned from bad print 2002 A. Meyer

תקופת האוהלים במעברה בנהריה שנות החמישים המאוחרות.

10

מגדל המים

11

הזוית האישית

אדוה: מכתיבת הסיפור למדתי להעריך יותר את העבר, ואת תרבויות האנשים השונים. למרות שלא היה קל בכלל לראיין את ויקטור מבלי שהוא יספר בדיחה…..

מילון

מעברה
ישוב ארעי לעולים חדשים לארץ ישראל בשנות החמישים

ציטוטים

”בזמנו לא היו יחסים חופשיים עם המורים, הם נחשבו לדבר הכי מכובד.“