מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לישראל באנייה טרנסילבניה 1948

דרורה סיגל

"קוראים לי "דרורה סיגל", לשעבר "דרורה בהרב", נולדתי לפני דעתי בעיר וסלוי שברומניה, שנת 1935. לאימי קראו אדלה, ולאבי קראו משה. שם המשפחה שלי, בהרב, הנו על שם סבא מן המאה החמש עשרה שהיה רב ידוע ברוסיה, בהרב פרושו בן הרב.

כשהייתי קטנה, בת פחות משנתיים, הורי, אחיותיי ואחיי עזבנו לעיר הבירה של רומניה, בוקרשט. אני לא זוכרת כלום מהתקופה הזו. הזיכרון הראשון שלי זה בזמן מלחמת העולם השנייה: אני זוכרת שהיו לי כמה חברות שם (שכנים שלנו), ואחד הילדים היה גר באותה קומה בבניין שלנו. מה שנחרט בזיכרוני זה שבלילה אחד היו צרחות אימים, ומסתבר שהגסטפו בא לקחת את הילד ואת אמו למחנה ריכוז. אני זוכרת את הצרחות, כשקמתי בבוקר רציתי לשחק עם הילד הזה, אבל הוא כבר לא היה. היינו כמה ילדים בשכונה, ורצינו ללכת לבקר את הילד. אמרו שאספו את כל היהודים במקום אחד לפני ששלחו אותם למחנה הריכוז, אז הלכנו לשם, ובסוף הסתבר שכבר לקחו אותם למחנה הריכוז, ומשם הוא לא חזר…

בית הורי היה בית מסורתי. שמרו על כשרות ושבת, וסבא שלי היה רב. הוא היה סבא שלי מצד אמי שהיה איש מאוד חכם, וגם מין שופט באזור מגוריו. אפילו שהוא היה עיוור, היו באים אליו להתייעצויות וכו'. הוא התעוור כשהוא נפל מסוס. אני חושבת שהוא הספיק לראות חלק מאחיותיי… כמובן שחגגנו את כל החגים והמועדים לפי מיטב המסורת.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הפלגנו באנייה טרנסילבניה שהגיעה לחיפה ב-14 במאי, 1948, כלומר יום אחד לפני הקמת המדינה. בדרכנו לגבעתיים, האנגלים, שזה היה יומם האחרון בא"י, עצרו את האוטובוס ורצו להוריד את אחי בחשבם שהוא יכול להיות לוחם. אנחנו לא הבנו אותם והם לא הבינו אותנו אבל הנוסעים האחרים התחילו לצעוק על החיילים ועשו מהומה גדולה עד שהחיילים הסתלקו ואנו המשכנו בנסיעה. למחרת היום שהגענו נשמעו צפירות אזעקה והתחנה המרכזית של תל אביב הופצצה על ידי המצרים. המחשבה שלי הייתה שזה עתה יצאנו מגיהנום אחד והגענו לאחר.

בגלל הדרכונים הבריטים יכולנו לשוב לרומניה אך בחרנו להשאר כאן. מצבנו היה קשה: ללא ידיעת השפה, בלי כסף, בלי בית ספר. אבי התחיל לעבוד בבית חרושת עלית במשמרת לילה. זה התאים לנו כי לא היה מקום לינה לכולנו וכך יכולנו לישון במשמרות.

גם אחיותיי הגיעו לארץ בתקומת מדינת ישראל. אחת מאחיותיי, פאולה, ילדה את בנה הבכור ביום הכרזת המדינה, על סיפון האנייה "נרקיס", שהביאה עולים לארץ, וזה היה כאשר האוניה נכנסה לתחום המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, ועל כן שמו נרקיס.

לאחר שמצאו לי בית ספר, היה לי קשה, לא ידעתי עברית, אבל הרצון היה חזק ועזר לי להתגבר ולהמשיך לבית ספר תיכון. בחופשים עבדתי במכירת פרחים בדוכן באחד מרחובות רמת גן. בכסף קניתי לעצמי ספרים. סיימתי תיכון עירוני דתי והייתי אחת התלמידות הטובות בכתתי. בזכות זה גם נבחרתי לשחק בקבוצת הכדורעף של הכתה.

למדתי פיסיקה ולאחר סיום הלימודים התגייסתי לצה"ל והוצבתי  ברפאל. שם פגשתי את סבא. ברפאל התברר לי שהתואר של בר אילן לא נחשב אז כשווה לזה של הטכניון, אז חזרתי על שנת הלימודים האחרונה בטכניון. עם סיום הלימודים המשכתי לימודים לתואר שני. בשנת 1966 ילדתי ילד בכור, דוד שלך, נועם. בשנת 1967, חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נסענו כולנו לארה"ב כיוון שסבא התקבל ללימודי תואר שלישי במכון הטכנולוגי של קליפורניה. לי הייתה משרת הוראה חלקית במכללה בעיר לונג ביץ' ונועם היה אצל מטפלת.

בשנת 1969 ילדתי את הבן השני, אבא שלך, ארז. חזרנו ארצה בשנת 1971 ושנתיים לאחר מכן, בערב יום כיפור של 1973, נולדה הבת השלישית, מיה. יום לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור."

 

הזוית האישית

סבתא דרורה מספרת לאופיר את סיפורה: "זה הסיפור שלי, מקווה שנהנתם!".

מילון

בהרב
בן הרב

טרנסילבניה - אנייה
טרנסילבניה (ברומנית: Transilvania) הייתה אוניית נוסעים רומנית, שהפליגה עם תיירים בים השחור, בים התיכון, בים סוף ובאוקיינוס ההודי. טרנסילבניה הובילה עולים חדשים שעלו לארץ ישראל לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ובהמשך למדינת ישראל.

ציטוטים

”הפלגנו באנייה טרנסילבניה שהגיעה לחיפה ב-14 במאי, 1948“