מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותו של סבא חיים שיקיאר באיזמיר ופעילותו בחברת מרכבים – כור

%d7%a9%d7%99-2 %d7%a9%d7%99-1
תחנות בחיים

נולדתי בתורכיה בעיר איזמיר להוריי, אבי יוסף שיקיאר ואמי קדן (חווה) למשפחת שאול. כילד אני זוכר את אמי כאישה שלא תפקדה מחמת מחלתה, וכשגדלתי למדתי להבין שהיא סבלה ממחלת פרקינסון, כך שילדותי החלה עם המגבלה של אמא לא בריאה. המשפחה שלי כללה בנוסף להוריי את אחותי הגדולה ג'ויה, אחי הגדול בנימין, אחי הבינוני עזרא ואנוכי, היינו ארבעה אחים.

קהילת יהודי איזמיר

באיזמיר הייתה קהילה יהודית גדולה, השנייה בגודלה בתורכיה זו הייתה עיר תאומה לסלוניקי שביוון. לקהילה היהודית שמנתה קרוב לארבעים אלף יהודים היו מוסדות שאפשרו קיום עצמאי של קהילה יהודית על כל צרכייה היה מוסד רבנות, וועד קהילה, בית חולים, בית ספר, בתי כנסת רבים ומספר רובעים שבהם התגוררו יהודים בלבד

כאשר שפת הדיבור הייתה לאדינו והחיים התנהלו על מי מנוחות.

מערכת החינוך באיזמיר

בזמני לא היתה קיימת המציאות הנוכחית של גן ילדים. הייתה מסגרת פרטית בקהילה היהודית, שילדים קטנים נשלחו למעונות יום. בהגיע הזמן נשלחתי על ידי הוריי לבית ספר עממי תלמוד תורה אחד מבתי הספר של הקהילה היהודית. בנוסף לתלמוד תורה היה עוד בית ספר עממי בשם אליאנס, שהיה בית ספר במעמד הביינים והוא היה בית ספר מעורב לבנים ולבנות. היה עוד בית ספר מעורב לבנים ובנות ששמו בני ברית, ברובע קראטש.

כאמור בית ספר תלמוד תורה שהיה בבעלות הקהילה הכיל בתוכו בנים בלבד והמאפיין שלו הוא היה בית ספר שלמדו בו יהדות ומסורת, בית ספר בעל רקע דתי. מאחר ורוב תלמידיו היו משפחות ממעמד סוציואקונומי נמוך, וועד הקהילה מימן החזקת חדר אוכל ודאג לארוחה חמה מדי יום לתלמידים. הלימודים בבית ספר היו יום לימודים ארוך. הנהלת הבית ספר הייתה על טהרת היהודים כולל המנהל והמורים שלימדו מקצועות יהדות ודת.

בנוסף להם היו מספר נשים תורכיות שלימדו אותנו את מקצועות הליבה של מערכת החינוך התורכית כגוון: היסטוריה, גאוגרפיה, מתמטיקה וידיעת הארץ. סיימתי את שנות לימודיי בציונים גבוהים. מאחר והמשפחה שלנו הייתה דלת אמצעים פנו וועד הקהילה בהמלצת הנהלת בית הספר למשפחה שלי בבקשה לשלוח אותי ללימודים. לצערי, מצבה הקשה של המשפחה לא אפשר את יציאתי ללימודים ונאלצתי לצאת לשוק העבודה כנער על מנת לסייע למשפחה בפרנסתה.

חברות בתנועת בני עקיבא והעלייה לארץ

בהמשך לעבודתי המשכתי ללמוד לימודי קודש בערבים בישיבה שבבית הכנסת ביקור חולים. עם הזמן התחילו פעילויות של בני עקיבא ואני הצטרפתי לקבוצה של צעירים וצעירות שהחלה להתגבש לצורך עלייה ארצה לארץ ישראל. בחמישה עשר לחודש מאי 1948 דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל דוד בן גוריון כיהן כראש ממשלה ושר הביטחון בממשלה שהקים. עם הקמת המדינה בתנועת בני עקיבא, התחילו להאיץ את התהליכים וההכנות לעלייתנו ארצה. בתשיעי לעשירי 1948 ביום ראשון של חג סוכות טסנו מאיזמיר לאיסטנבול.

מהמטוס נסענו לבית המלון לפגוש את החברים שהיו כבר באיסטנבול ומיד נסענו לנמל ועלינו לאניית משא איטלקית בשם רמי פנמה ובלילה הפלגנו לארץ ישראל. אחרי 4 ימים הגענו לנמל חיפה ומשם הגענו לבית העולים בנתניה. אחרי שהייה של כעשרה ימים בבית העולים, הועברנו למוסד עליית הנוער בכרכור. שהיינו בכרכור במחנה כ- 6 חודשים ועברנו תהליך של קליטה למידה אינטנסיבית.

בקיבוץ טירת צבי

בתום תקופה זאת נשלחנו כל הקבוצה כ – 43 איש (מחציתם בנים ומחציתם בנות), לקיבוץ הדתי טירת צבי, שבעמק בית שאן. בטירת צבי השתלבנו בכל עבודות המשק למשך 4 שעות ביום ולימודי תיכון 4 שעות. הייתה לנו קבוצה מאוד מגובשת כוון שחלק מאתנו היינו חברים מהשכונה מתקופת הילדות היינו מאוד עצמאיים. במהלך העיצוב והגיבוש וחיי הארץ בתוך הקיבוץ הייתה לנו עצמאות מלאה בשמירה על המסורת שלנו, היה לנו מועדון ששימש כיתת לימודים בית כנסת ומועדון חברתי.

חיים בפתח תקווה

תקופת השהייה שלנו בטירת צבי הייתה התקופה המאושרת בחיינו וזה נמשך קרוב לשנתיים עד שהתחילו להגיע ההורים שלנו בשנים 1949- 1950, עלו כמעט כל יהודי איזמיר כ – 30 אלף איש, למעט כ – 2500 איש, שנותרו באיזמיר. כמובן שעם הגעתם של ההורים לארץ והפגישות איתם התחילו לקעקע את סדר חיינו כי רוב ההורים רצו שנעזוב את הקיבוץ ונצא העיירה אל מנת לעזור להם בפרנסה ובשילובם בארץ. משפחתי הכוללת את אבי, אחותי ואחי הגדול, קיבלו דירה ורישיון לחנות מכולת, בשכונת עמידר בפתח תקווה ואני גויסתי לעבודה בחנות יחד עם אבי ואחי.

השכונה שהייתה מאוכלסת ברובה מעולים ניצולי שואה וחלק עולי ארצות בלקן ועוליי תימן. אני שדיברתי עברית על בוריה ושפת לאדינו, היה לי קושי לתקשר בדיבור עם העולים, ניצולי שואה, שדיברו רק יידיש. עקב האילוץ הזה למדתי את שפת היידיש תוך חודשיים שלושה ועד היום אני דובר את שפת היידיש.

מחברת מרכבים לתעשיות כור

בהגיע העת התגייסתי לצה"ל לשירות בין שנתיים וחצי. עם שחרורי מהצבא המשכתי לעבוד בחנות של אבי וסיימתי לימודיי בבית ספר עמל שבפתח תקווה מקצוע מסגרות. בשנת 1956 עזבתי את חנות המכולת של אבי והתחלתי לעבוד כמסגר, רתך במפעל מרכבים בפתח תקווה. בשנת 1963 נבחרתי לייצג את העובדים כחבר וועד ובשנת 1968 נבחרתי על ידי העובדים כנציגם בהנהלה משותפת. עליי לזכור שהגעתי לחברת מרכבים בשנת 1956, שפת הדיבור שלי הייתה יידיש, כוון שרובם המכריע של העובדים היו יוצאי השואה ולא דיברו עברית. בשנת 1957 – 1958 נרכשה מרכבים על ידי קונצרן כור שבבעלות ההסתדרות. מרכבים שהייתה בעבר מפעל פרטי, מגן צטווד, נאלצה להסתגל לתנאים החדשים ולהשתלב בתוך קונצרן כור על כל המשתמע מכך.

בשנת 1970 מונה האלוף במילואים, ראש המוסד לשעבר, מאיר עמית לנהל את קונצרן כור. כור שנוהלה עד אז בדפוסי ניהול של ההסתדרות, עברה טלטלה וארגון יסודי בדרכי ניהולה. כור חולקה לחטיבות על פי שיוכם של המפעלים מרכבים שובצה בחטיבת כור מתכת שבראשה עמד האלןף במילואים שייקה גביש. בשנים האלה הוועדה המרכזת של ההסתדרות החליטה על ניסיון של  מודל שיתוף פועלים בהנהלות מרכבים נבחרה כאחד מתוך ארבע המפעלים בכור, שבה יבחן מודל שיתוף פועלים בהנהלות. אני נבחרתי על ידי הפועלים והעובדים עם עוד 2 חברים להיות נציגי העובדים בהנהלה. בשנת 1973 נשלחתי על ידי הנהלת כור ללמוד מנהל עסקים במדרשת רופין לתקופה של 4 חודשים בתנאי פנימייה. עליי לציין שבחינת נושא שיתוף פועלים נבחן ולווה על ידי מזכ"ל ההסתדרות והנהלת כור ביסודיות עד שסוכם מה הוא המודל המקובל.

המודל הסופי היה מועצת מנהלים המורכבת ממנהל החטיבה מנכל המפעל ועוד נציג הנהלה ונציגי העובדים שתפקידם לבדוק ביצוע תכניות ומשימות ההנהלה על פי תוכנית מוגדרת מראש לשנת עבודה. המודל הזה גם קבע מודל לחלוקת רווחים במפעלים הריווחים של כור והכן מרכבים חילקה פעמיים חלוקת רווחים לעובדיה. עם המשבר הכלכלי הגדול והתמוטטות של כור מרכבים נאלצה על פי צו בית משפט למכור את הנכס בפתח תקווה על מנת להחזיר חלק מחובותיה של כור לנושים.

בראשית שנות ה – 90  חברת וולבו וחברת מאיר רכשו 50 אחוז ממניות כור של מרכבים. נרכש שטח של 100 דונם בפארק התעשייה שבקיסריה ונבנה מפעל חדש ומודרני על ידי הבעלים החדשים. בסוף שנת 1999 הועתק המפעל לאור עקיבא.

מרכבים שסבלה מחוסר כוח אדם מקצועי העסיקה בשנות ה – 80 עשרות עובדים זרים ברשיון במשך שנים. בשנת 90, עם העלייה הגדולה, קלטה מרכבים עשרות עולים חדשים ובתוכם קבוצה של 30 מהנדסים, שהוכשרו להיות שדרת הניהול של מרכבים וכולם היום בתפקידי ניהול. בשנת 1988 מוניתי על ידי הנהלת כור להיות חבר הנהלה ומנהל כוח אדם של מרכבים.

בין השנים 1994-2004 שותפתי על ידי הסוכנות היהודית כשליח לארצות חבר העמים  במסגרת פרויקט עלייה 2000 פרויקט שמטרתו להביא עולים למקום עבודה וליישוב שבו הם יעסקו .לצורך זה ביקרתי בארצות האלה: רוסיה, אוקראינה, ליטא, לטביה, אזרבייג'ן, קזחסטן. הצלחתי לגייס לעלייה קבוצות של עולים. הייתי שותף לעלייתם. בשנת 2006 לאחר כ – 50 שנות עבודה פרשתי ממרכבים מתפקיד סמנכ"ל למשאבי אנוש ממרכבים.

משפחתי

בשנת 1961, נשאתי לאישה את שרה, אשתי, שהכרתי אותה עוד מתקופת התנועה. נולדו לנו 4 ילדים. בשנת 1963 הבת אתי בשנת 1965, הבן יוסי. בשנת 1968, הבן עמיחי. בשנת 1976, הבן איציקמילדי זכינו להולדתם של 11 נכדים.

הזוית האישית

שי: השתתפתי השנה יחד עם סבא בתכנית הקשר הרב דורי ותעדנו את סיפורו של סבא. מסיפורו של סבא  למדתי על שני נושאים מעניינם: חיי הקהילה היהודית באיזמיר ותולדות החברות מרכבים וכור.

מילון

לאדינו
לאדינו - שפת יהודי הבלקן, מגורשי ספרד. שילוב של ספרדית ועברית.

יידיש
אידיש - שפת היהודים האשכנזים. שילוב של גרמנית ועברית.

קהילת יהודי איזמיר
בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ-10,000 יהודים מאיזמיר לישראל. בתחילת שנות ה-60, חיו בעיר פחות מ-2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ-2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול.

ציטוטים

”"שותפתי על ידי הסוכנות היהודית כשליח לארצות חבר העמים"“