מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

השם שלי למעשה זה גבריאל זאב על שמו של סבי. שם המשפחה שלי היה אוסלקה כמו סבא שלי אבל בצבא ביקשו ממני להחליף לשם עברי אז החלפתי לשמיר.

נולדתי בישראל בירושלים בשכונה שנקראת גבעת שאול.

בהתחלה גרנו בדירה משותפת עם עוד משפחה שהיה חדר גדול לכל המשפחה והמטבח והשירותים היו משותפים הדבר המיוחד היה שהדירה הייתה מעל הרפת שלנו בשלב מסוים המשפחה השנייה עזבה וכל הדירה הייתה שלנו שכללה למעשה שני חדרים מטבח ושירותים. היה לילדים חדר היינו 5 אחים בחדר השני גרו ההורים. בגיל 10 עברנו לגור בשכונת גאולה ברחוב 100 שערים.

לאבי קראו יצחק אוסלקה ולאמי קראו איטה יהודית לבית בוקשפן .שני הורי היו אנשי עבודה שעבדו ביחד ברפת חלבו את הפרות הכינו גבינות וחמאה מהחלב וגם מכרו את החלב ומזה הם התפרנסו.

לאחותי הגדולה קראו גאולה אחריה הייתה חסיה אחריה אני אחריי נולדה פנינה ואחי הקטן שמוליק. היו לי עוד שתי אחיות אחות שנפטרה בגיל שנתיים ואחות שאחרי שהיא נולדה היא חלתה ואמרו להוריה שהיא נפטרה בלי שום קבר ובלי קבלה כמו פרשת התימנים. אחותי הגדולה גאולה נפטרה לפני כ – 10 שנים.

בגלל שהיה להו רפת אכלנו ביום יום הרבה מאכלי חלב ובגלל שהיה לנו תרנגולות היה לנו ביצים ואכלנו גם סלטים בארוחת הצהריים תמיד הייתה מנה אחת שכללה בשר ומרק עם אטריות או עם שעועית ובשבת תמיד היינו אוכלים גפילטע פיש וחמין.

גבעת שאול היא שכונה יהודית במזרח ירושלים שגבלה בשכונה ערבית. מקומות המפגש היו בבית הכנסת וברחוב ליד הבית. בנוסף אחד התפקידים בבית היה להוציא את הפרות למרעה ולפעמים חברים הצטרפו אלינו. קנינו לחם ביסקוויטים, ירקות ופרות ועופות.

זיכרונות ילדות

עם אבי ואחותי על הגג של הרפת

גרנו בגבעת שאול והיה לנו רפת מתחת לבית על הגג של הרפת היינו אוספים עשב מן השדה כדי שיהיה אוכל לפרות באותה תקופה היינו הולכים עם כובעים ולילדים היה כובע ברט ביום שמש ישבנו והצטלמנו.

אני ואחותי חסיה במרעה עם הפרות

לנהל רפת זה כולל תעסוקה רבה שכל ילדי הבית לקחו בה חלק החלק שלי ושל אחותי חסיה היה לצאת למרעה אחרי הלימודים שטחי המרעה היו בעמק ליד הבית במרחק של 10 דקות וכל יום היינו כמה שעות במרעה .פרות זה גם דבר מסוכן הם יכולות לנגוח בך ואכן פעם אחת לא נזהרתי נעמדתי לפני פרה שהייתה ידועה כנוגחת והיא נגחה בי ונפצעתי.

בשכונה בגבעת שאול החברים שלי היו השכנים שלי היה את יונתן הוא היה הבן של הרוקח והיה את גבי שהוא גר בבית לידי המשחקים שלנו היינו בונים עגלות מגלגלים והיינו נוסעים בהם בירידות של השכונה העגלות היו מעץ והגלגלים היו מעשבי לגרים שלקחנו מבית חרושת שהיה ליד הבית לבית החרושת קראו פרידמן וכשהיו מתקנים את המכונות היו משחררים את המיסבים ואנחנו היינו עושים מהם גלגלים היינו משחקים בכדור והיינו נוסעים באופניים משחקים נוספים היה חמש אבנים וגולות.

למדתי בבית ספר תחכמוני שהיה בירושלים היינו נוסעים בקו 11 כדי להגיע אליו מהשכונה עד מחנה יהודה ומשם הלכנו למחנה ברוך שם היה בית הספר הוא היה בית ספר מסורתי לבנים בלבד והיינו צריכים לבוא עם כובעים. השיעורים היו ספורט פיזיקה ותזונה בבית ספר היה מסעדה ששם היינו אוכלים ומנהלת המסעדה הייתה המורה לתזונה הילדים עבדו בתורנות במסעדה.

המשמעת הייתה מאוד חזקה היו מורים שהיו מרביצים לנו אבל היו מורים שמאוד אהבנו ושאנחנו זוכרים אותם עד היום כמו למשל המחנך שלי א.א. אורי וגם כשסיימנו ללמוד והוא יצא לפנסיה באנו לבקר אותו המורה שהיה הכי אכזרי שמו היה אביסר ומי שהיה מפריע היה מקבל ממנו מכות. לא הייתה תלבושת אחידה. בבית ספר לא היו טיולים ולא היו מסיבות אבל היו הרבה תחרויות ספורט והתחרויות היו במשחק שנקרא מחניים והבית ספר שלנו היה אלוף ירושלים במחניים.

אחרי מלחמת השחרור היה תופעה של מסתננים ערבים שהיו חודרים לשכונות וגונבים כך גנבו לנו את הפרות אז עברנו לרחוב גאולה ליד מאה שערים שם חגגתי את בר המצווה שלי. החגיגה עצמה הייתה בביתנו אחרי הטקס בבית הכנסת. באותה תקופה שלחו הזמנות לכל המשפחה והחברים וכך נראת ההזמנה:

לקראת בר המצווה היה נהוג ללכת לצלם ולהצטלם עם טלית ותפילין את התמונה צילמנו אצל קרוב משפחה הצלם הירושלמי קובץ' שהייתה לו חנות בכיכר השבת

המקצוע שאהבתי במיוחד היו חשבון ומה שפחות אהבתי זה עברית כי הייתי כותב בשגיאות והמורים התייחסו לזה בחומרה רבה. כשהייתי ילד הייתי בצופים. כשסיימתי את הבית ספר העממי חלק גדול מחבריי יצאו לעבודה ולא המשיכו ללמוד וגם אני רציתי אבל הוריי לא הסכימו בשום אופן והתפשרנו בזה שרשמו אותי ללמוד בבית ספר מקצועי אורט שם למדתי מכונאות רכב חצי יום למדנו מקצועות רגילים ובחצי השני למדנו מכונאות. אם בבית ספר עממי הייתי תלמיד בינוני בתיכון הייתי תלמיד מצטיין וכל שנה גמרתי בהצטיינות. בשנה האחרונה ללימודים המורים היו מאוד מרוצים מאיתנו וביחד הסבנו את הרכב של הבית ספר לרכב נהיגה למדנו לנהוג ויחד עם תעודת הגמר קיבלתי רישיון נהיגה

מקבל תעודת גמר בבית ספר אורט בירושלים

זכרונות משנות העשרים

התחנה הכי פופולרית ברדיו הייתה תחנת רמלה של מוסיקה פופ שהיו פופולרים באותה תקופה אני מאוד אהבתי לקרוא הייתי מנו לספריית בני ברית ובשלב מסוים התחלתי לקרוא באנגלית והייתי מחליף ספרים בקונסוליה האמריקאית. עיקר הבידור שלנו היה סרטים והיינו עושים מסיבות ריקודים כל פעם אצל מישהו אחר היינו נאספים חברים וחברות והיינו רוקדים ריקודים סלוניים. הזמרים באותה תקופה היו נטקין קול, קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי שהיו ביניהם תחרויות, היו מעריצים של קליף והיו מעריצים של אלביס. הלהקה המפורסמת הייתה פלייטרס. בבית היה לי הרבה תקליטים שנוגנו על פטיפון. היינו חבורה של בנים ובנות שאהבנו לרקוד ביחד. את הזמן הפנוי ביליתי בעיקר בקריאה, בסרטים ובריקודים.

היו טלפונים בודדים מאוד אולי אחד או שניים בשכונה כדי לקבל טלפון הייתי צריך להמתין שנים, רדיו היה גם כן נדיר מאוד ואני זוכר שקנינו רדיו עשינו חגיגה שלמה כי יכולנו לשמוע מוסיקה מוסיקה שמענו מפטיפונים היה פטיפון מכני והתקשורת הייתה במכתבים שהיה לוקח כמה ימים להגיע ממקום למקום. כשהיה לך משהו דחוף והיית רוצה לדבר בטלפון לחוץ לארץ אז היית הולך לדואר ומזמין שיחה

אהבה ומשפחה

כבר בגיל צעיר יחסית נוצרו קבוצות של חברים שהיו מבלים ביחד ופה ושם היו זוגות את נורית אשתי הכרתי בצבא שירתנו ביחד באותו בסיס שנינו היינו ירושלמים תקופה ארוכה היינו חברים בלי שיידענו את חברינו בצבא רק אחרי תקופה ארוכה נודע להם שאנחנו חברים היא הייתה משקית חינוך היא דאגה לנו לכרטיסים להופעות ויצאנו ביחד להצגות ופעם אחת גם לאופרה הקשר נמשך אחרי שנורית השתחררה ואני המשכתי והיינו נפגשים בסופי שבוע בירושלים

רק אחרי שהיינו שנתיים ביחד התחתנו וגם אחרי שהתחתנו גרנו בנפרד נורית למדה בירושלים וגרה אצל הוריה ואני התקבלתי לטכניון וגרתי בחיפה ובסופי שבוע סבתא הייתה בחיפה ככה חיינו שנתיים ורק אחרי שהיא גמרה את הלימודים באוניברסיטה קנינו דירה כשגמרתי את הלימודים בטכניון עברנו לראשון לציון ושם נולדו לנו הילדים שלנו עידית אחרי שנתיים תאומים נעמה וגלעד ולבסוף הבת הקטנה הילה. הילדים  שלנו הקימו משפחות והיום יש לנו 12 נכדים

הבת הגדולה עידית היא דיפלומטית כיום, היא אם לשלושה ילדים והיא גרה בסין, בייג'ין במשפחה שלנו לתאומים שלנו גם נולדו תאומים וכיום מעבר לתאומים שלנו לילדים יש עוד 3 זוגות תאומים חוץ מהילדה הקטנה יש לכל ילדינו תאומים. נעמה וגלעד הם תאומים נעמה היא קצינה בכירה במשטרה גלעד אחיה התאום בהשכלתו הוא מהנדס תוכנה ולאחרונה הוא הקים חברה להדרכה של טכנולוגיה. הבת הקטנה הילה גם עורכת דין בהשכלתה כיום היא מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב ולאחרונה היא מונתה לסגנית דיקן.

שלב התקומה

הוריי נולדו בפולין אמי עלתה ארצה כילדה בת 10 היא עלתה עם כל משפחתה והם גרו במוצא ושם הם עברו את הפרעות של שנת 1929 לסבי הייתה רפת עם פרות במוצא ולאחר הפרעות עברו לשיח ג'רח אבי עלה ארצה בתור נער בן 18. הוריי התחתנו ב1931 בארץ ואני כמובן נולדתי בארץ.

את מלחמת השחרור עברנו בירושלים אני זוכר את יום הכרזת המדינה ואת היום שהאום הכיר את בישראל כמדינה אני זוכר את הריקודים ברחובות ואת השמחה הרבה. במלחמת השחרור הייתי ילד בן 9 ואני זוכר שהפציצו את השכונה שלנו במרגמות ופצצה נפלה בכניסה למקלט למזלנו אף אחד לא נפגע. בתחילת המלחמה היה חשש שהערבים יכבשו את גבעת שאול אז פינו אותנו והלכנו ברגל עד לבית יתומים דיסקין שבכניסה לגבעת שאול שם גרנו יום או יומיים ואז חזרנו הביתה. ההפצצות המשיכו כל הזמן אז אנחנו ועוד כמה משפחות עברנו לגור במערה חצובה בסלע. במהלך המלחמה ירושלים הייתה במצור והיה מחסור באוכל והיינו מקבלים תלושים לקנות אוכל בכמות מוקצבת. למזלנו הייתה לנו רפת ויכולנו להחליף את מוצרי החלב בלחם, ביצים ועוד מוצרים כך שלא סבלנו ממחסור.. באותה תקופה לימדו אותנו לאכול עשבים ולבשל מזה מאכלים המאכל שבישלנו הכי הרבה היה מחובזה והיינו טוחנים אותו, מבשלים מזה קציצות. מה שעוד אכלנו בסביבה של הכפר היו מטעים של סברס ולמדנו לקטוף אותם מבלי להידקר אבל תמיד נדקרנו ולמרות זאת מאוד אהבנו את זה.

בצבא שירתתי בחיל חימוש וכבוגר בית ספר מקצועי הוכשרתי כמכונאי טנקים וכשסיימתי את הקורס נשארתי כמדריך בקורס מכונאי טנקים ובהמשך הייתי מפקד הקורס. תקופה זו נשלחתי לאמריקה לקורס מכונאי כמינס וכשחזרנו ארצה מוניתי למפקד הקורס ולקחתי חלק בהסבת טנקי השרמן עם המנוע החדש. הסבה זו הייתה בזמנו חידוש מהפכני וכל גדולי האומה באו לראות איך אנחנו מממשים אותה

בשנת 1964 נשלחתי מהצבא ללימודים בטכניון ובמהלכו גם עברתי קורס קצינים. קורס זה היה הראשון  שהתקיים בחווארה שליד שכם

תמונה מקורס הקצינים בחווארה.

בשנת 1977 לקחתי חלק בהגשת סיוע טכני לאתיופיה ובהעלאת הקבוצה הראשונה של יהודי אתיופיה לישראל שהייתה ביוזמת ממשלת ישראל.

האינטרסים של אתיופיה

השליט החדש של אתיופיה, מנגיסטו, החליט בתקופה זו לנתק את הקשרים עם ארצות המערב, שכלל גם את הסיוע הביטחוני שקיבלו מהם ולמסד קשרים עם ברית המועצות. נוצר מצב ביניים שלא הייתה לאתיופים אפשרות לתחזק בעצמם את הציוד הצבאי המערבי שהיה ברשותם וכן היה מחסור בחלקי חילוף.הם היו מסובכים במלחמה עם סומליה וביקשו לקבל בדחיפות עזרה טכנית וחלקי חילוף מישראל. התנאי שלהם היה שמירה על חשאיות הסיוע הביטחוני מישראל.

האינטרסים הישראליים

לישראל יש אינטרס להיות בקשרים טובים עם אתיופיה אשר שולטת על הכניסה הדרומית של ים סוף במייצר באב אל מנדב. לכן ישראל הגישה סיוע צבאי למדינה זו עוד בתקופת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי. איחוד משפחות:- האינטרס הישראלי הוא להעלות את יהדות אתיופיה לישראל. עד שנת 1977 הייתה עליית יהודים בודדים מאתיופיה ללא מעורבות של מדינת ישראל והם לחצו לקיים איחוד משפחות ולהעלות ארצה את משפחותיהם שנשארו שם. בשנת 1977 נוצרה ההזדמנות לאפשר את איחוד המשפחות עקב סיוע צבאי חשאי שמדינת ישראל הגישה למשטר החדש שקם באתיופיה בראשות היילה מרים מנגיסטו. לאחר מלחמת יום הכיפורים, אתיופיה ניתקה את הקשרים עם ישראל, אך ישראל המשיכה במתן עזרה צבאית בחשאיות. עקב המצב, נוצר מפגש של אינטרסים בין ישראל לאתיופיה.

הסיוע הצבאי של ישראל לאתיופיה

פניית האתיופים לישראל לסיוע צבאי נענתה בחיוב. בשלב הראשון סוכם על תמיכה באחזקת הציוד המערבי ועל משלוח חלקי חילוף לעזרה ראשונה לפי רשימות שהוכנו ע"י האתיופים.

התנאי הישראלי

סוכם בין השאר כי תמורת קבלת הסיוע הצבאי האתיופים יאפשרו עליית יהודים מארצם לישראל לאיחוד משפחות. זו הייתה הפעם הראשונה שממשלת ישראל יזמה ופעלה לביצוע עליית יהודים מאתיופיה.

המשלחת הישראלית למתן סיוע צבאי לאתיופיה

אני, הייתי אז אז סא"ל ראש ענף חלפי טנקים במצל"ח (מרכז צל"מ וחלפים), נשלחתי ביחד עם סא"ל קובי ממרכז שיקום טנקים בשליחות חשאית לאתיופיה. טסנו לאדיס אבבה במטוס בואינג צבאי צבוע אזרחית, עם זנב תכלת מתנוסס בגאווה, ללא סימונים עמוס לעייפה בחלקי חילוף שנדרשו על ידם. המטרה הייתה לבחון מה חסר להם, איך הם מאורגנים לאחזקה, לאיזה חלקי חילוף הם נזקקים ובמה מדינת ישראל יכולה לעזור להם. נשארנו באתיופיה לדיונים ולסיורים בסדנאות וביחידות למדנו את המצב והמלצנו על הפעילות הנדרשת. (המצב היה מסוכן שם וחווינו אף יריות ברחובות אדיס אבבה). המטוס שחזר ארצה הביא איתו את קבוצת העולים הראשונה שיצאה מאתיופיה לאיחוד משפחות והם הגיעו בשלום לישראל. זו הייתה פריצת הדרך הראשונה לעליית יהודי אתיופיה ביוזמת ישראל. בעקבות ראיון של שר הביטחון הישראלי משה דיין לעיתון שוויצרי בו סיפר על התמיכה הצבאית שישראל מגישה לאתיופיה, קשר זה נותק בעודו באיבו ולא כל המועמדים לאיחוד משפחות זכו להשתתף בעליה זו. אכן היה לי הכבוד לקחת חלק ביוזמה הראשונה של ממשלת ישראל להעלאת הקבוצה הראשונה של יהודי אתיופיה ארצה.

את רוב השירות הצבאי שלי עשיתי בנושא טנקים תחילה כמדריך למכונאי טנקים ולאחר לימודי בטכניון כמהנדס מתכנן טנקים את השירות הצבאי סיימתי בשנת 1984 בדרגת אלוף משנה.

חלק ו' גלגולו של סיפור

סבי גבריאל זאב אוסלקה היה רב מפורסם. בפולין הוא כתב כמה ספרים, מכל ספריו נשאר לנו רק ספר אחד שכתוב בכתב יד קטן שכולל מעל 250 עמודים. הוא היה כל כך מכובד שהוא מופיע בספר "אוהל שם" שיצא בפולין וכלל את כל הרבנים המפורסמים של אותה תקופה. בספר זה כתוב כל היחוס הרבני של כל משפחתו שזה מגיע משורשים עד רש"י

סבי בספר "אוהל שם" מי ומי בין רבני התקופה

סבי נפטר בשנת 1938 ונשארו באירופה רק 3 ילדים מתוך השבעה שהיו לו וכולם נרצחו על ידי הנאצים סיפור עצוב במיוחד הוא הסיפור של דודתי פרלה הבת הצעירה במשפחה שעלתה ארצה חלתה בשחפת וההורים לחצו עליה לחזור לפולין ושם היא נרצחה על ידי הנאצים. כשאבי עלה ארצה בשנת 1930 סבי ניסה לעצור בעדו אבל לבסוף צייד אותו במכתב המלצה שבו תיאר את תכונותיו   ואת ייחוסו למשפחת רבנים מפורסמת

מכתב המלצה של סבי לאבי בעלותו ארצה

גלגולו של חפץ

החפץ שלי הוא הספר שכתב סבי בשנת 1890 בפולין. סבי הרב רבי גבריאל זאב אוסלקה שהיה הרב של העיר מוגלניצה בקרבת וורשה הבירה. הוא כתב בכתב ידו את הספר מפני שבאותה תקופה לא היו מכונות כתיבה. סבא שלי העביר את הספר לאבי שהעביר את הספר לאחותי ולאחר מותה הספר עבר אליי

מילים שבהם השתמשנו אז:

טיארה-עפיפון, פרימוס-גזייה, סטיפנדיה-מלגה, ג'ק-מגביה רכב, שלאגר-להיט, אשתנור-לאפה, קסטה-קלטת, תנור פרידמן-תנור חימום, קרעפלך-כיסונים, פריזידר-מקרר, קישקע-מעיים, כעך-בייגלה, וישר-מגב שמשת רכב., אפיפית-וופל, פספורט-דרכון, לוקש-אטרייה ארוכה, רנטה-שילומים, סיפולוקס-סודה סטרים, פוזמקים-גרביים, לוקס-מנורת נפט, גידיאלה-סוכרייה על מקל, טרנזיסטור-רדיו נייד, ווק מן-טייפ נייד.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – ציוני דרך בשירה

הזוית האישית

מוטו: מנצחים הם לא אנשים שלעולם לא נכשלים, אלא אנשים שלעולם לא נכנעים.