מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא ונכד ילדותנו זו מול זו

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%91-%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa%d7%95 20161211_133136
ככל שתרחיק להסתכל אחורה, כך תרחיק מן הסתם לראות קדימה. -וינסטון צרציל

שמע סיפור – שומע, ספר.

״אוֹרי״, אני אומר, "שמע סיפור". אוֹרי משיב בחיתוך הדיבור הענייני האופייני לו, ״שומע, ספר״.

"נולדתי בינואר 1949 בבית החולים אסותא הישן שהיה באותן השנים ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב.  הורי, שני אחי ואני גרנו בצפון הישן של תל אביב בדירה קטנה שכללה, מסדרון כניסה קטן, שני חדרים, מטבח, חדרי אמבטיה ושירותים. זו היתה צורת המגורים המקובלת והרגילה באותן שנים. רגע שכחתי…" אני מוסיף, "היו לנו גם שתי מרפסות אחת גדולה צמודה לסלון שהיה למעשה גם חדר ההורים ומרפסת נוספת קטנה, צמודה לחדר הילדים, עוד אספר לך בהמשך על המרפסות של אותם ימים".

old-radio
     
ptilia

מה זאת אומרת שני חדרים?

״רגע עצור״. אוֹרי עוצר את שטף דיבורי ושואל, ״מה זאת אומרת שני חדרים? הרי סיפרת שהייתם שלושה אחים, לא הבנתי איך שלושה ילדים וזוג הורים גרים בדירה כל כך קטנה?", "כך היה נהוג" אני משיב, "רוב האנשים גרו בדירות בגודל כזה, מי יותר ומי פחות". "לא מבין" אוֹרי שב ומקשה, "אבל איך" הוא שואל בשפתו הבוגרת; "בכל זאת תסביר לי, הדירה היתה קטנה מאוד, איך הסתדרתם עם חדר אחד לילדים וחדר אחד להורים?"

"פשוט מאוד" אני משיב ומספר, "בחדר היו מיטות בעלות שתי 'שכבות' שהיינו פותחים/מרחיבים אותן לשינה בלילה הליך שקראנו לו 'לסדר מיטה', אצלנו ואצל אחרים זה היה נוהג רגיל ומקובל. ההורים היו ישנים בסלון כאשר הספות  הותאמו להפוך בלילה לחדר שינה.  היום זה שונה, הצרכים והיכולות הכלכליות השתנו".

"אתה יודע אוֹרי" אני ממשיך לספר; "הדירות כיום יותר גדולות מבעבר ורוב ההורים (אם כי לצערי לא כולם) יכולים לתת לילדים תנאי מגורים נוחים ומרווחים יותר מאשר היו לי ולאחי". "רק חשוב שתדע" אני מוסיף "לא היינו מסכנים ולא סבלנו מחסור כך היה נהוג, כולם גרו בדירות דומות".

נשמע מוזר, צהרים, אימא בבית, ביקור רופא, פתיליות תעסוקה וכל השאר.

"לפעמים" אני אומר לאוֹרי "עוברות בי מחשבות בהן אני משווה את סדר היום שלך, ילד בן 12, בהשוואה לסדר היום שלי כשהייתי בגילך".

אני ממשיך לספר ונהנה מההתעניינות הקשובה שלו וממבטו בי. "ההתארגנות בבוקר והיציאה לבית הספר שלך אל מול שלי דומה מאוד, לעומת זאת החזרה הביתה שונה". "מה שונה?" הוא שואל ואני מסביר; "כשאני הייתי ילד רוב האימהות לא עבדו מחוץ לבית אלא עסקו בעבודות שונות הנוגעות לניהול משק הבית כמו בישול, כביסה ידנית מפני שעוד לא היו מכונות כביסה, ניקיון וטיפול בילדים. אתה יודע?" אני שואל "כאשר אחד הילדים היה חולה, לא צריך היה ללכת לרופא, רופאי הילדים היו עורכים ביקורי בית". "מה זאת אומרת ביקורי בית?"  שאל אוֹרי, אז עניתי לו "הרופא היה מגיע לבית הילד והיו לו בתיק תרופות זריקות וכל הקשור באבחון מחלות, מתן תרופות מידיות וטיפול, היום זה לא כך, הרופאים מקבלים את החולים במרפאות ורק במקרים מיוחדים באים לבית החולה".

"אוֹרי, בוא נחזור לספר מה קרה לאחר הלימודים", כשהילדים היו שבים מבית הספר אימא תמיד היתה בבית. היום הילדים שבים הביתה מבית הספר ובמקרים רבים שני ההורים נמצאים בעבודה, כשהייתי ילד זה לא היה כך, אימא תמיד היתה בבית.

כשאימא בבית היא היתה מכינה ומגישה לי ולאחי את ארוחת הצהרים". "אז מה היתרון הגדול", אוֹרי אומר בהתרסה. "אחרי הלימודים אני מחמם לעצמי את האוכל במיקרו". הוא מביט בי במבט מהוסס ושואל "היה לכם במטבח מיקרו?", אני מחייך, "עוד לא המציאו את המכשיר הזה". מבטו משתנה כאילו נעלב, בוהה בי, חושב רגע ואומר "אתה צוחק עלי!", "לא" אני משיב "פשוט לא היה, אוֹרי אני רציני, המיקרו עוד לא הומצא".

"אז איך בישלו?" הוא שואל והפעם ברצינות סקרנית, "היו לנו פתיליות וכיריים חשמליות" אני מסביר "פתיליה זה סוג של כירה קטנה מופעלת על נפט לפעמים היה נפלט ממנה ריח שרוף ועולה ממנה מעט עשן לאחר ההדלקה, אחר זמן היתה לפתיליה להבה דומה ללהבת כירת הגז שאתה מכיר. במהלך השנים הפסיקו להשתמש בפתיליות ועברו להשתמש במה שבאותם ימים נחשב לחידוש מהפכני ואיכותי; בישול על גז כמו שמקובל היום, אבל שוב שלא תטעה, לא היה מיקרוגל לבישול ולחימום אוכל".

כל המשחקים היו בחוץ  – לתפוס בור לגוגואים בבית הספר

"טוב הבנתי", אוֹרי מהרהר לעצמו בקול רם. "נשמע מוזר, צהרים אימא בבית, פתיליות ורק מאוחר יותר הגיע גז, מה הילדים עשו אחרי ארוחת הצהרים?"  "לא דברים גדולים" אני משיב בחיוך "לפני כל דבר הייתי צריך להכין את שיעורי הבית ורק אח"כ יכולתי להתפנות לעיסוקים אחרים ומשחקים".

"אז אני מבין" הוא אומר "אחרי הכנת השיעורים היית פנוי לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב", לא אני משיב "לא היו דברים כאלה לא מחשבים ולא טלוויזיה". "אני בהלם" הוא עונה "למה? להורים שלך לא היה כסף לקנות טלוויזיה או לקנות לך מחשב משלך?"  "לא", אני מסביר "עוד לא היו טלוויזיות בארץ היה רק רדיו עם מוזיקה, סיפורים וחדשות ואת המחשב עוד לא המציאו", אוֹרי מחייך ונועץ בי מבט מרחם "איזה מסכנים היו הילדים, אז במה שיחקתם תספר לי מה עשיתם אחרי הצהרים, חוגים היו לכם, כדור-סל היה לכם?"

old-phone
                                             
old-tv

"לא זה ולא זה" אני משיב, "כל המשחקים היו בחוץ במה שקראנו 'יורדים למטה' לשחק בחצר ובשכונה, שיחקנו בתופסת, ובמחבואים. היה לנו עץ ברוש בשכונה היינו מטפסים עליו ורכבנו על ענפיו כאילו אנו רוכבים על סוסים. רדפתי אחרי תרנגולות שהיו לנו בחצר – הייתי אלוף, נזהר שהתרנגולת לא תנקר אותי תופס ומשחרר אותה למרדף נוסף".

שיחקנו משחקי כדור 'מדרכות' אתה בטח מכיר את המשחק הזה ששני ילדים עומדים משני צידי הרחוב זורקים כדור מתוך מטרה לפגוע באבן שפת המדרכה שממול ואז אם הכדור פגע הוא חוזר לזה שזרק".  "במיוחד אהבתי לנסוע על גלגיליות (סקטים), היה לי שיווי משקל מעולה למרות שמפעם לפעם הייתי נופל על הישבן עד שרכשתי מיומנות נהדרת".

"שיחקנו גם בגוגואים (חרצני משמיש), מי זורק הכי קרוב לקיר, או בזריקה לבור, שיחקנו בגולות היו סוגים שונים ולכל סוג היה שם: 'ראסיות', 'ברומבילות', 'פרפריות' ועוד, היו החלפות בין ילדים שאספו את הסוגים השונים. ילדים היו יוצא מוקדם בבוקר לבית הספר כדי לתפוס בור לגוגואים כי תפיסת בור במקום טוב הבטיחה למשחקים להיות במרכז ההתעניינות של הילדים שלא שיחקו ורק עודדו ושימשו קהל. היתה לנו ילדות מאושרת מעניינת שמחה".

"אוֹרי אתה יודע מה?" שאלתי, "בוא נחזור אלי הביתה שהרי הבטחתי לך בתחילה שנדבר על המרפסות".

gulot1
                     
gulot2

 

מרפסת מול מרפסת – מה עוד לא היה

"מרפסת", אני מספר לאוֹרי "זה המקום שאליו יוצאים כאשר חם בבית ורוצים להתאוורר, או כאשר רוצים לראות את הנעשה בחוץ מעבר לארבעת קירות הבית". "יופי" הוא עונה, "סבא, שוב אני כאילו לא מבין. לא ברור לי מה זה 'שרוצים להתאוורר', זה אומר שהמזגן לא היה תקין?" לא אני עונה "פשוט עוד לא היו מזגנים ממש כמו שלא היו טלוויזיות", מדהים "הוא משיב, מדהים".

"יכול להיות" אוֹרי שואל, "כאשר אהיה גדול יהיו דברים חדשים שאינם היום?" ואני משיב "בדיוק כך, הבנת!" "סבא, לפני שאתה ממשיך לספר על המרפסות אני סקרן ורוצה שתספר לי מה עוד לא היה כשהיית ילד ויש היום".

"אני מנסה להיזכר" ואומר, "טלפונים ניידים עדיין לא הומצאו, היו רק טלפונים נייחים שנמצאו במקומות עבודה, במשרדים ממשלתיים, בתי חולים, בתי מרקחת וכדומה, לרוב האנשים לא היו טלפונים וכשרציתי ללכת לחבר לא יכולתי להתקשר אליו בטלפון ולשאול אותו אם אני יכול להגיע, פשוט הלכתי, יהיה בבית טוב – אם הוא לא יהיה בבית, אחזור הביתה."

gogohim
            
ice-car

"נסעת לחבר עם אופניים?" הוא שואל, לא אני עונה "אופניים קיבלתי רק לבר מצווה, הייתי מאושר"!  "סבא ספר לי מה עוד לא היה לכם שיש היום". "אה כן" אני נזכר "לא היה מקרר חשמלי ודברי אוכל נשמרו במקרר קרח, מן ארון/ארגז שהיו מכניסים אליו גוש קרח. את הקרח מכר סוחר שהיה עובר בשכונה עם עגלה רתומה לסוס, כל יום צריך היה לקנות קרח מפני שהקרח של יום קודם נמס ואז צריך היה לחדשו".  "לא לכל אחד היתה מכונית פרטית ואנשים הגיעו ממקום למקום בתחבורה ציבורית או ברגל. תתפלא לשמוע שהשעונים היו שעוני מחוגים מכניים, לא היו שעונים דיגיטליים כי גם הם לא הומצאו".

"אוֹרי ברשותך נחזור למרפסות?"  "כן, כן, דבר, דבר!" הוא עונה. "כמו שסיפרתי לך הדירות היו קטנות והמרפסות למעשה היוו סוג של תוספת לדירה, מעיין שטח חיים נוסף שבערבי הקיץ הפך למרכז החיים. בחג סוכות אבי היה בונה לנו סוכה, כמובן במרפסת, ביום העצמאות איפה תולים את דגל המדינה, כמובן במרפסת". "מאחר ולכל הדירות" אני ממשיך ומסביר "היו מרפסות, אזי האנשים שאכלו, ישבו והעבירו את זמנם על המרפסות פגשו זה את זה, ניהלו שיחות אלה עם אלה ויצרו חברויות ולעיתים גם מריבות. החיים של מרפסת מול מרפסת הפכו את סביבת המגורים העירונית לסוג של קהילה מקומית שכולם מכירים את כולם. הקהילתיות הזאת נמוגה עם השנים כשאנשים החלו להתקין תריסים וחלונות במרפסות שסגרו אותן והפכו את המרפסת לחדר נוסף בדירה. כפועל יוצא מכך המרפסת הסגורה חדלה להיות מפגש חברתי של שכנים במרפסת מול מרפסת".

סוף דבר

"אוֹרי, שמחתי לספר לך מעט מסיפורי ילדותי, אם שמת לב בתחילת הסיפור הצגתי לך ציטוט מאמירתו של וינסטון צ'רצ'יל שהיה ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1940-1945, ציטוט שבו נאמר: "ככל שתרחיק להסתכל אחורה, כך תרחיק מן הסתם לראות קדימה". אני סמוך ובטוח שהסיפורים ששמעת בעקבות השאלות ששאלת, לצד הסקרנות והתבונה שגילית, כיוונו לדעת גדולים. מבלי משים היה חשוב לך להביט אחורה לשנים עברו ואני סמוך ובטוח שדרך חשיבתך תאפשר לך בעתיד כבוגר לראות קדימה ורחוק על כל המשתמע מכך".

שלך תמיד, סבא יעקב.

עוד על משפחתנו המורחבת ניתן ללמוד באתר המורשת המשפחתית שנבנה ע"י סבתי חוה בכתובת: קישור

 

הזוית האישית

אורי: אני נהניתי מאוד מהעבודה עם סבא, למדתי הרבה על התקופה ועל מי הוא היה בתור ילד.

יעקב: לעונג היה לי לספר לאורי על ילדותי, העבודה המשותפת קרבה בינינו באופן מיוחד.

מילון

פתיליה
כירה קטנה לבישול שמופעלת על נפט.

ציטוטים

”ככל שתרחיק להסתכל אחורה, כך תרחיק מן הסתם לראות קדימה- וינסטון צ'רצ'יל “