מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ניצחון הרוח של סבתא רבתא אידה

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-113 %d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a7-%d7%95%d7%92%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%94-1
סיפורה של סבתא רבתא שלי

סיפורנו הפעם מתחיל בסיפור חייה של סבתא רבתא שלי אידה (סעידה) בוקרה לבית בריגה.

אתחיל את סיפורי באזכור סבא רבא שלי שמואל בוקרה ז"ל שנולד בטריפולי שבלוב בשנת 1936 ליהודה וג'ורה בוקרה ואשר היה נשוי לסבתי 51 שנה.

אידה ושמואל בוקרה

88

סבתי שתחיה אידה נולדה בעיירה עמרוס שבלוב בשנת 1941 לחואטו ודיבה בריגה.

בשנת 1942 הנאצים עשו עסקה עם מוסוליני, השליט האיטלקי, בשיתוף פעולה איתו ובעזרתו הצליחו להיכנס לטריפולי וכבשו בפעם השנייה (ינואר 1942) את העיר בנגזי שבלוב. חלק מהמשפחות נשלחו לאיטליה למחנה סגור בפירנצה והועברו למחנה ריכוז ברגן – בלזן. חלק עברו סלקציה כשהגרמנים הפרידו בין הגברים והנערים לבין הנשים ולקחו את כל הגברים והנערים מגיל 12 ומעלה למחנה ריכוז ג'אדו שהוקם במדבר, שם סבלו ממחלות רעב ומגפות ונספו שם הרבה יהודים.

אבא של סבתי אידה ( חואטו ) נלקח למחנה ריכוז ג'אדו שם הוכה ועונה. בשנת 1943 יצאה הוראה לאסוף את כל הגברים במחנה למגרש המסדרים כדי להוציאם להורג. ואז לפתע הופיעו חיילים אנגליים עם רופאים ואחיות ושחררו את כולם, אבא של סבתא – חואטו חזר ב"דרך לא דרך" מהמחנה ריכוז לבית כשהוא כולו חבול מוכה ומורעב.

באותו הזמן בעיירה התחילו בעיות רעב משום שלא היו גברים שיפרנסו את המשפחות, כך היה נהוג  בעבר, הגברים פרנסו את המשפחות, לא היה נהוג שהנשים יצאו לעבוד.

כשהתחילו בעיות בריאות והתחילה להתפשט מחלת טראוקומה בעיניים והרבה ילדים חלו בה, הגרמנים חייבו את כולם ללכת למרפאה ושם התחילו לעשות ניסויים על ילדים ונשים והתחילו לשים טיפות בעיניים כשלאף אחד לא היה מושג איזו תרופה וכמובן שלא אמרו להם כלום, כל מי ששמו לו תרופה בעין יצא משם עיוור לחלוטין. כשניסו לשים לסבתי אידה טיפות בעין שמאל בהיותה ילדה קטנה, אמה ראתה שירדו טיפות דם, סבתי אידה צרחה והתעלפה לה בידיים, היא הבינה שקרה משהו וכשניסו לשים גם בעין השנייה היא ניסתה לחטוף אותה ואז הגרמנים הרביצו לה מכות מאוד חזקות וקרעו את הבגדים על גופה אבל היא הצליחה להבריח אותה. 47 ילדים איבדו את עיניהם וראייתם ובניהם שני בני דודים של סבתי – רחאנה ובכור שאיבדו את עיניהם. כך סבתי איבדה את העין השמאלית ולא ראתה בה עוד.

החיים שם בעיירה היו חיים מעורבים עם ערבים ביחד. תחת השלטון האיטלקי ששלט בטריפולי המצב הכלכלי של היהודים היה טוב מאוד הם לא פחדו לצאת מהבית ולסחור עם הערבים והיהדות והציונות קבלו עזרה ותמיכה מהאיטלקים במידה נכרת, קמו עיתונים וארגונים יהודיים והוקמו בתי ספר יהודיים.

77

סבתי למדה בבית ספר יסודי "התקווה". בבוקר היה מסדר בבית הספר וכל ילד קיבל כף שמן דגים וכוס חלב, לארוחת הבוקר קיבלו לחמנייה עם טונה או משהו אחר ואחר כך נכנסו לכיתות, שם למדו עברית עד שעה 12:00. בצהריים ויצאו לארוחת צהריים בחדר אוכל. אחר כך למדו איטלקית קרוא וכתוב ולמדו שירים באיטלקית עד שעה 16:00.

חיי השיתוף התקיימו עד מאורעות הערבים בשנת  1948. כששמעו הערבים על עצמאות ישראל החלו הפרעות, הם הרסו בתי יהודים, טבחו והרגו 47 משפחות שלמות. הוריה של סבתי העלו אותה ואת שני אחיה לגג וכיסו אותם בשמיכה והורו להם להיות בשקט ולא לדבר. דודה ואביה של סבתי עמדו על הגג עם בקבוקי חומצה למקרה שהערבים ינסו לתקוף אותם, הפרעות נמשכו עד 4 לפנות בוקר. כשנכנס הצלב האדום יחד עם חיילים אנגליים, הערבים נבהלו וברחו ואז התגלה האסון הגדול, שריפת הבתים ושריפת בית הכנסת והטבח הנורא וניסיונם לחסל את כל יהודיי הכפר.

כשהמצב בטריפולי החמיר מבחינת הפרעות של הערבים ביהודים ראש העיר ביקש שכולם יעזבו את העיר ויעברו לטריפולי הבירה וכך התחילו להבריח משפחה משפחה. בטריפולי עברו בדיקות כדי לעלות לארץ משנת 1949 עד 1951.

סבתי עם משפחתה עלתה בשנת 1951 לארץ באוניית  מעפילים "גלילה", יישר לשער עלייה בחיפה ומשם הועברו למעברת "אגרובנק" שבחדרה. כשעלתה לארץ והלכה לבית הספר הילדים צחקו עליה כיוון שאיבדה עין אחת והמראה לא היה יפה. היא החליטה להפסיק ללכת לבית הספר והיא ישבה בבית עד שבאה אחות בית הספר, "מלכה" לברר מדוע היא לא מגיעה לבית ספר, כשנודעה לה הסיבה, לקחה את סבתא לבית חולים רמב"ם ושם עקרו את העין ושמו לה עין תותבת ורק כשהמראה היה יותר נאה היא הסכימה לחזור לספסל הלימודים.

 סבתא רבתא אידה עם הנין אופק

55

הזוית האישית

גאולה נגר: השתתפתי בתכנית גם בשנה שעברה יחד עם נכדי אופק דימנט. הסיפור שהעלנו  בקישור הבא: "למרות הכל הרוח מנצחת"

 

מילון

מחלת טראוקומה
מחלה אשר פוגעת בעיניים

ציטוטים

”ניצחון הרוח“