מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נידונה לחיים

120889848357da8e8543cda2.27544418.jpg 5832100357da8e849ca397.37575330.jpg
קטעים מסיפרה של חנה נדיר- טמבורין "נידונה לחיים"
נולדתי בשנת 1937, לאושרם של הורי, וטופלתי על ידי מינקת מסורה, פולניה, בשם ז'וסה.
לכאורה, החיים נראו יפים, משפחתי החמה הייתה מאושרת ומלאת תקוות עתיד.
ארץ פולין משופעת בגשמים, בימים יפים ללא גשם, בשעות הפנאי היינו נוהגים לטייל…
המשפחה לפני תחילת המלחמה
בסביבות שנת 1938 ותחילת 1939 אבי הלך לתומו ברחוב הצדדי בעיר וורשה, לפתע ראה עגלה רתומה לשני סוסים נהוגה בידי אדם ובתוך העגלה מונחים בולי עץ. האיש פנה לאבי בשפה הגרמנית וקרא: "עלה לעגלה, עזור לי להניח את בולי העץ בחצר מסוימת". אבי ציית ועלה לעגלה, אחרי נסיעה של מספר דקות, ציווה עליו האדם לרוקן את העגלה ולהניח את העצים בחצר. אבי ציית וביקש את שכרו על העזרה. האדם צעק בגרמנית "יהודון תגיד תודה שאיני הורג אותך".
אבי חזר הביתה כולו נרעש ונזעם וסיפר על קורות אותו לאימי והוסיף: "בארץ שלא משלמים עבור עבודה ומאיימים בהריגה, ירצחו בעתיד אותנו, היהודים". תקרית נוספת קרתה באותם הימים בין אבי ובין הפולנים… באחד מהחורפים הקרים בוורשה, אבי לבוש מעיל חורפי כהה עבה וארוך, צעד בצעדים מדודים ומהירים… לפתע דהרה לעברו בנסיעה מהירה, עגלה רתומה לסוסים ובתוכה שלושה בחורים צעירים. אחד מהבחורים קרא לאבי: "בוא עלה והצטרף אלינו לעגלה". אבי הביט מסביב… הגיע למסקנה שלא כדאי להתנגד "להזמנה שלהם" ועלה לעגלה. חבורת הצעירים הזאת עצרה ליד פונדק של שתיית יין וודקה בעיר. שלושתם קפצו מהעגלה ואחד מהצעירים קרא לעבר אבי, "יהודי חכה בעגלה, נגמור לשתות, נחזור ונהרוג אותך". אבי קפץ מהעגלה והחל לברוח, השלושה ירו יריות לעברו… המעיל העבה הציל את חייו.
שתי התקריות הביאו את אבי בשנת 1939 להחלטה לעזוב עם משפחתו את פולין לזמן מה, עד יעבור זעם…. הוא החליט לנסוע לכיוון רוסיה, אל העיר שנבחרה על ידו, העיר ביאליסטוק…
החיים בביאליסטוק, התנהלו על מי מנוחות… אבי עבד, אימי התגעגעה לחיים בוורשה, להוריה, לספרייה שניהלה והשאירה מאחוריה. אימי החלה לבקש מאבי לשוב חזרה לוורשה. אחרי שכנוע רב מצד אימי, הוחלט בשלב ראשון שאימי ואני, נחזור לבדנו חזרה לוורשה. בינתיים אבי יתחיל בחיסול עסקיו בביאליסטוק ואחרי כן תוכנן כי גם הוא יחזור חזרה לוורשה…
מעבר האנשים בגבול בחורף שנת 1939 הונהג כך: מדי ביומו אפשרו למספר בני אדם לחצות את הגבול מצד אחד לעברו השני, אם מכסת האנשים התמלאה, האנשים הנותרים היו חוזרים למקום מגוריהם וחוזרים למחרת…. אחרי שבני המשפחה עברו לצד הפולני, אימי ואני היינו אמורות לעבור את השער הרוסי, והנה עצר אותנו חייל הרוסי באומרו: "היום עד כאן, אין עוברים היום יותר". לאמי ולי התמזל המזל כנראה, שהרוסים כלאו אותנו באותו הלילה בבית הסוהר. ילדה בת שנתיים יושבת בבית הסוהר הרוסי לא כך התמזל המזל ה"טוב" הזה למשפחה אחרת של יהודים. המשפחה הנזכרת הייתה בת ארבע נפשות (הורים ושני ילדים). המשפחה הזאת עברה בדיקת המעבר הראשון והתקרבה למעבר השני, באותו פרק זמן אנשי המעברים משני הצדדים החליטו לסגור אותם. המשפחה התחננה בשני המעברים להרשות להם לעבור או לשוב, אף שומר שער לא רצה לפתוח את המעבר. משפחה זו קפאה למוות בלילה…
בשל כך אמי נידונה לחיים ואני יחד איתה… אימי לא לקחה אותי יותר לחצות הגבול לוורשה וכך תמו "הסיכויים" שלנו לעבור חוויה של הכיבוש הגרמני והשואה….
בשנת 1939 נחתם חוזה ריבנטרופ- מולוטוב בין גרמניה לרוסיה לפיו ברית המועצות מקבלת את צפון מזרח פולים ומשתלטת על ביאליסטוק. מרגע ההשתלטות הרוסית ומהפקודה לעזוב את העיר, החיים של הורי משתנים מעתה ומתחילים לקבל וכן חדש וגדוש בייסורים…
בפקודת סטלין הרוסים תכננו בסודיות את גירוש אלפי האנשים מכל השטחים שסופחו לברית המועצות… משפחתי ומשפחות אחרות מחוסר ברירה כאמור עלינו לרכבת. למעשה היו אלו קרונות להובלת בהמות והנסיעה הארוכה החלה…. לבסוף הגענו לסיביר, לארכאנגלסק, צפונית מזרחית מיערות העד והטייגה. הוכנסנו עשרות אנשים למחנות העבודה הרוסיים… אבי יצא כבר למחרת לעבודה, כריתת עצים מעצי עד ושילוח בולי העץ עם זרמי הנחל. אבי הצטיין בעבודה זאת וקיבל אות הצטיינות. עברה יותר משנה מאז הגענו למחנה.. בינתיים אימי ילדה בקלות את אחי ולדק והוא התפתח חפה. עיקר המזון היה לחם, פטריות יער, פטל ואוכמניות שצמחו ביערות כמו כן דגים ומים צלולים בשפע…
בסוף שנת 1941 פרצה המלחמה בין רוסיה וגרמניה… שוחררו אסירים ומגורשים ממחנות העבודה הרוסיים… בוקר בהיר אחד באה פקודה שעל כל היושבים במחנה העבודה ארכאנגלסק לעזוב את המקום. הרשות נתונה לנסוע לאן שיש ברצוננו, חוץ מאשר לעיר הבירה מוסקבה, שאליה הייתה הכניסה אסורה לפליטים.
כך אימי, אבי ואני, התחלנו לנדוד מחדש ימים ולילות ארוכים… הכיוון היה דרומה אל הרפובליקות המוסלמיות… באחד הערים בבית החולים אחי מת מיטת עריסה. בסוף הנדודים הגיעו שלשתינו אבי, אמי ואני כפליטים חסרי כל למרכז אסיה- רפובליקה קזחסטאן….
באחד הימים נפל אבי למשכב, ברור היה שחלה במגפת טיפוס הבטן….אבי לא החזיק מעמד וב 12.5.42 (כ"ה באייר) נפטר ממחלת הטיפוס…
אחרי האסון, מות אבי, אמי ללא מקצוע- השאלה שעמדה לפניה היתה ממה להתפרנס ולקיים אותי ואת עצמה. ההצלה באה מהשכן לדירה… הוא הציע שאמי תלך בין הקולחוזים (הכפרים השתופיים) תאסוף תמונות של בנים או אבות צעירים שגויסו למלחמה, והשכן- מר גאלונסקי ישרטט את דיוקן האב או הבן. אמי קבלה ברצון את הצעתו וכך שהתה ימים ארוכים בקולחוזים, אספה תמונות, החזירה דיוקנות של בנים ואבות ותמורת השרטוטים וכן תמורת תמונות עם מסגרו, הייתה מקבלת מאנשי הקולחוז אמרות של הכרת תודה וגם קמח, בשר וכדומה. את המצרכים הייתה מוכרת בשוק השחור ואת הכסף חילקה בינה ובין מר גאלונסקי…
בוקר אחד בהיר נודע לאמי שמלשין יהודי הלשין עליה שהיא עובדת כסוחרת בשוק השחור.  אור לאותו בוקר אמי ברחה לידידים ואני נשארתי עם משפחת גאלונסקי, בהיותה במחבוא הובהר לה, שהשוטרים הרוסים שמחפשים אותה, עלולים לקחת אותי כבת ערובה. אמי חזרה בחרדה גדולה ובמהירות הביתה, לקחה אותי עמה ויחד ברחנו שתינו לביתם של ידידים. כך התגוררנו מספר ימים עד שיעבור זעם אצל אנשים טובים. זוכרת אני את עצמי ילדה קטנה, עומדת ומחכה, מחכה לאמא…. האם תחזור היום?  האם המשטרה הסובייטית תפסה אותה? אולי אבא שלי השומר עלינו ממרום, ישמור על אמי והיא תחזור אלי? למרות הכל, אמי חזרה אלי תמיד.
על ספרה של חנה רשמה ד"ר רבקה גרון, מרצה לספרות ילדים:  "אין לי ספק, חנה, שאת ואמך הוכחתן, שהחיים הם נסיון בלתי פוסק להפוך את ההרס לבנין, להבליט את כוחות החיים שפעלו בכן בזכותם הצלחתן לשרוד."

 

מילון

הסכם ריבנטרופ- מולוטוב
הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי, מולוטוב, ערב מלחמת העולם השנייה, ב-23 באוגוסט 1939, לתקופה של עשר שנים. ההסכם היה הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית ב-22 ביוני 1941 עת החל מבצע ברברוסה.

ציטוטים

”בשל כך אמי נידונה לחיים ואני יחד איתה“