מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה

המורשת של אסתר כרמי

ההורים שלי והמשפחות שלהם גרו בפולין, גרו בעיירה קטנה שקראו לה גרבוב. במשפחת היו  הרבה ילדים. באחת 7 ילדים ובשנייה 6 ילדים. היו גם אחיינים ואחייניות דודים ודודות וכולם נספו בשואה, חוץ מאלה שברחו לרוסיה  ששרדו.  בשנת 1939 כשהחלו הגרמנים להיכנס לפולין הם באו לבתים לקחו  כל מה שבא להם.

להורים שלי שהיו אחרי החתונה היו רהיטים חדשים כלי מיטה רקטמים ועוד,' והגרמנים וקחו להם. החלו לקחת את הגברים  ורצו שמועות שלוקחים למחנות עבודה. הגברים במשפחה אבא שלי הדוד שלי אח של אבא ועוד גברים החליטו לברוח לרוסיה האימא של אבי אמרה הגברים לא הולכים בלי הנשים וכך יצאה קבוצה  לרוסיה. היו להם הרבה בעיות: בדרך גנבו להם ציוד, במעבר הגבול גרשו  אותם חזרה ואז שיחדו את החיילים הרוסים בשעון והם נתנו להם לעבור (לפני זה האח של אבא קיבל מהם מכות עד זוב דם). הם עברו לבילורוס לברינקר. הגרמנים במעבר הגבול, לקחו  לאנשים את כספם, היות ובמשפחה שלי היו חייטים – תפרו להם כיסים נסתרים להחבאת הכספים. אמי החביאה כסף במגפיים. היא פחדה שיגלו. ביקשה ללכת לשרותים ובדרך ראתה קמין שלא עבד ושמה בין האפר את הכסף ובאמת כשהגרמנים בדקו הם לא גילו ואחרי זה הצליחה לקחת את הכסף. האחות של אמי תפרה שמיכה גדולה ובתוכה שמה הרבה בדים. הדבר הזה עזר להם להתקיים מאוחר יותר ברוסיה.

הרוסים שלחו את כל אלה שלא רצו לקחת דרכונים רוסיים לסיביר. האנשים לא רצו בדרכונים רוסיים כי חשבו לחזור לפולין. את הדרך עשו ברכבת בהמות עד לאבכגלסק שהיא צפונית לסנט – פטרסבורג. נולדתי בחורף 1940 במינוס 40 מעלות. הביאו אותי מביה"ח בתוך כרית פוך בסוס בעגלה. היה מצב קשה לא הייתה עבודה וכסף ואוכל..הם החלו לתפור לאנשים, בתמורה לאוכל. היו תורים לאוכל ואמי לקחה אותי התינוקת לידיים וכך נתנו לה להתקדם לראשית התור.

כשהחלו הגרמנים להיכנס לרוסיה הכניסו אותם לרכבת בהמות ונשלחו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. את אבי ואת הגיס שלו שלחו לעבודות כפייה, את האח של אבי שהיה צעיר גייסו לצבא אנדרוס. היו צריכים להשיט בולי עץ בנהר. היה קר ולא היה אוכל. אבי תפר למנהל העבודה כפפות וכובע חם ובזכות זה קיבל יותר אוכל. בסמרקנד עבדו בחייטות וכך התקיימו . פתאום החליטו הרוסים לשלוח אותם לאירן ואז שוב  ברכבת בהמות כבר היו בדרך כשאירן לא רצתה לקבלם ואז העבירו אותם לקירגיסטן. לסטלין קולחוז. הם היו בחדר אחד 3 משפחות התנאים בקולחוז היו קשים ולכן עברו משם לאניזאן באוזבקיסטן שזה 100 ק"מ אחרי טשקנט בהרים. קראו לזה אנדיזאן פושולעק-כפר קטן. הדוד שהגוייס יחד עם אבי לעבודות הכפיי היה לו פרונקל שלחו אותו למשפחה לריפוי והוא לא  חזר רצו להחזיר אותו אבל נודע להם שהוא יחייט ונתנו לו אישור להישאר. היו שם בני הדודים שלי, ילדיו,בני 10 ו – 5 וקראו לו אבא והיות ואבי לא היה עדיין איתנו גם אני קראתי לו אבא.

באנדיזאן הדודות שלי תפרו עבור הרוסיות וכך שרדו הבני דודים שלי נשלחו לבית ספר פולני מטעם הג'וינט.אותי ניסו להכניס  לאיזה פעוטון שהיה כמו בית חולים הכל לבן מיטות לבנות מברזל. ולא רציתי להשאר ובכיתי כל הזמן אז לקחו אותי חזרה. וכל יום מישהו אחר מהמשפחה שמר עלי כי הייתי בת שנתיים שלוש.

שנת 1945 תמה המלחמה עם הגרמנים בפולין. לקחו את כולם שוב לרכבות משא בדרך חזרה לפולין דרך שטצין (עיר נמל בגרמניה)ושם נודע שהאח של הדוד נשאר בחיים והוא בלודז' וכך נסעו כולם ללודז'.כשחזרו לפולין חיפשו קרובי משפחה נוספים ולא מצאו אף אחד. כשחזו לעייר, מגוריהם נודע להם שלקחו את היהודים העלו למשאיות ובדרך הפעילו גז וכולם נקברו בקבר אחים. ענבר הנכדה הגדולה שלי הייתה  שם בביקור עם תנועת "השומר הצעיר". הם ביקרו שם במסע שלהם לפולין.

בפולין בלודז' שלחו אותי לבית ספר יהודי שנקרא: י.ל.פרץ . שם לימדו באידיש ופונית לימדו כמו אנגלית בארץ.בקיץ הג'וינט שלח אותנו להבראה לנופש ושם היו מכריחים אותנו לשתות חלב שנשמין קצת.הייתי אכלנית גרועה והקאתי את החלב.

העלייה לישראל

כשהורים חיפשו קרובי משפחה – הם מצאו שהאח של אבא שהיה בצבא אנדריוס הוא בישראל .הגיע לכאן עם הצבא וערק והחליף שמו מיואכימיק ליוחנן. הוחלט לנסוע לישראל להתאחד עם האח,למרות שהיו כמה אחרים מהקרובים והחברים של הורי שהחליטו לנסוע לארה"ב ולצרפת. בשנת 1949 שמענו שהיה בארץ ישראל שלג. בחודש מרץ 1950 עלינו לארץ. זה הי בסודי סודות, כי אבי היה מנהל של מתפרה גדולה ולא היו משחררים אותו מעבודתו.

עלינו לארץ דרך ונציה ולשם הגענו ברכבת ששם עשו עלינו חיפוש אם יש לנו כסף וטובין, לקחו לאבא שלי את הראש של מכונת התפירה. אחרי כמה ימים של שייט באונית שהיו בה מלא דרגשים אחד על השני צפופים צפופים,שחר אחד שמענו צעקות: ישראל, ישראל, יצאנו לסיפון וראינו מחזה מרהיב . את חיפה על אורותיה וזה מילא אותנו שמחה רבה. ההורים שלי נשלחו לשער העלייה ואני נשארתי עם אישתו של הדוד אצל קרובים בקריית מוצקין.

יותר מאוחר גרנו עם הדוד והדודה בשכונת שפירא בדירת חדר 2 משפחות בשכונת שפירא… התאקלמתי מהר מאד ושחקיתי עם הילדים בחוץ בגוגואים, בפקקים – להוציא דמויות מקופסאות של סיגריות, שיחקנו ב"חמש אבנים", ו"חמור קטן". בארץ הילדים היו יותר פתוחים וצוהלים ומשוחררים מאשר הילדים בחו"ל. בזמנו לא היה אולפן ושעורי עזר. הדודה שלי עזרה לי ללמוד עברית.

אבא שלי החל לעבוד בחייות והשתכר ואז שכרנו דירה בשכונת התקווה מעל השוק. הרחוב נקרא י"ז. שם שוב התחברתי לכמה בנות, 2 אחיות תימניות ואחת שכנה עירקית. הן הכניסו אותי לתנועת "השומר הצעיר "וכך נקלטתי טוב. בזכותם.למדתי בבי"ס החייל ביד אליהו. היינו 51 תלמידים בכיתה. בתיכון למדתי בעירוני א' עם כל הגאונים של תל-אביב, אבל בשישית היה לי מבחנים לקראת י"א בעברית ולשון. עזבתי את ביה"ס ועברתי ללמוד את מקצוע הנהלת חשבונות.

את הבגרות סיימתי בצבא, כשעשיתי בגרות אקסטרנית. בצבא הייתי בחיל התותחנים, ביחידה קרבית כפקידת מילואים. היחידה הייתה בצריפין. זה היה מחנה סגור עם יציאות ע"י פס.

את אבנר בעלי הכרתי דרך חברה מרעננה שלמדה איתי הנה"ח והיינו בקשר. אבנר יליד הארץ היה גר במשמר השלושה – נולד בעפולה וכשהכרנו גר במושבה רמתיים. ברמתיים היו אז לולים ופרדסים באותם הימים. היום זו העיר הוד השרון. אין לולים ואין פרדסים, אבל יש מלא בניינים רבי קומות. לי ואבנר נולדו  3 בנים ויש לנו 4 נכדים.

אבנר למד הנדסאי ייצור ועבד בהרבה מקומות ולבסוף בתעשייה אוירית שממנה יצא לגמלאות. אני עבדתי כמזכירת בית ספר 13 שנים ואח"כ כרכזת תרבות ב"נעמת" ועוד מקומות ולמדתי נטרופתיה ועבדתי לקראת היציאה לגמלאות בבית מרקחת.

הזוית האישית

כעת אנחנו פנסיונרים אוהבים ריקודי עם, טיולים ולהיות עם הנכדים והמשפחה.

מילון

תקומה
התחדשות, תחייה מחדש

ציטוטים

”בזמנו לא היה אולפן ושעורי עזר. הדודה שלי עזרה לי ללמוד עברית“